נכתב ביום קודש

במסגרת הסידור הזה, את הלוח השני שעוסק בנושאים חברתיים, אנו מאמצים ברצון ומתייחסים אליו בכובד ראש ובבית-ספר אף הגדילו לעשות וסיפרו לי שאף חברה בעולם לא יכולה להתקיים בלעדיו. על הלוח הראשון לעומת זאת, אנו מסמנים איקס; זה כבר מסורת, רוחות ושדים ואמונות תפלות, את זה תשאירו בבית אם אתם חייבים. אבל! את הלוח השני שעוסק בנושאים חברתיים, יאמר לכם כל מחנך ישראלי בעל ערכים, תדעו שאסור בשום אופן להפר!

אדם סקפטי, ישאל את עצמו, למה שנאמץ דווקא את חמשת הדיברות "החברתיים"? למה שלא נחמוד את אשת רענו? למה שלא נעיד עדות שקר? למה לא לגנוב? למה שלא נבגוד? למה, השם ירחם, למה לא לרצוח? מאין שואב "הלוח החברתי" את ההצדקה המחייבת אותנו לציית לו אם לא מאותו בסיס עליו נסמך "הלוח האלוהי"? ואם הלוח החברתי הוא יסוד לכל חברה תרבותית באשר היא, מדוע הלוח הראשון אינו בסיסי באותה מידה? אם אנו דוחים את הלוח הראשון מפני שלא "הוכח מדעית", מדוע שאת הלוח השני נקבל כתורה מסיני? אפילו משה רבנו שבר את שני לוחות הברית, מדוע שלא נעשה כמותו?

 לו נשווה כל אצבע בידינו לדיבר אחד, שתי הידיים מרכיבות את עשרת הדיברות. החינוך החילוני אומר, אפשר גם עם יד אחת. ייתכן ונפטרנו מכיבוד אב ואם, הדיבר החמישי, השייך ל-"לוח האלוהי", שמא ניקח את האצבע החברתית הזאת ונחמוד את כל היד. אז בואו ונבדוק מה עוד יש ליד הנעלמה הזו להציע לנו. 

הדיבר הרביעי, למשל, השייך גם הוא ללוח הראשון, עוסק בשבת:

זכור את-יום השבת לקדשו

ששת ימים תעבוד

ועשית כל מלאכה...

כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ואת הים וכל אשר בם

וינח ביום השביעי

על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו.

(שמות, כ', ח'-יא')

בהמשך, עוזר לנו המקרא לתמצת את הדברים בספר שנקרא, כמה מפתיע, דברים, שהוא ה-'משנה תורה'- המשנן ומוסיף על דברים שנאמרו קודם.

בפרק ה', פסוקים ו'-יח', חוזר הכתוב על עשרת הדברות, ועל השבת נכתב:

שמור את יום השבת לקדשו

כאשר ציווך ה' אלוהיך

ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך

ויום השביעי שבת לה' אלוהיך

לא-תעשה כל מלאכה

אתה ובנך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל-בהמתך וגרך אשר בשעריך

למען ינוח עבדך ואמתך כמוך

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים

ויוציאך ה' אלוהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה

על כן ציווך ה' אלוהיך

לעשות את יום השבת.

(פס'  יב'-טז')

רק במפגש הנוכחי שלנו עם השבת, אנו יכולים לתפוס את מורכבות הנימוק לשמירת השבת; דבר ראשון, בספר שמות, השבת היא זכר לבריאה עצמה- ששת ימי המעשה, כששבת הוא יום מנוחה מקודש. דבר שני, מסֵפר דברים אנו למדים, שלא רק שאנחנו נדרשים לנוח בשבת, אלא אף נדרשים לעשות את השבת- עצם המנוחה היא עשייה. כלומר, "לא תעשה כל מלאכה" מפני שמלאכתך היא "לעשות את יום השבת". עוד בספר דברים, אנו שומעים על מוסר חברתי בהקשר השבת- "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך"- ישנה כאן שאיפה לשוויון חברתי ברמה אוניברסאלית, שאינו מתאפשר באמצע השבוע. לא רק אתה נדרש לנוח בשבת, אלא גם המשפחה שלך, העובדים שלך, העובדים הזרים שלך ואפילו הבהמות שלך. ישנו יום מנוחה לבעלי-חיים. ולא סתם, כי אנחנו צריכים לזכור שבעברינו היינו עבדים. אסור לנו להתעלל באחר מפני שגם בנו התעללו. וברבות הימים, עם שכחת השבת, אנו מתעללים בבני אדם כבחיות. השבת דורשת מאיתנו לזכור ולשמור; לזכור את ההיסטוריה שלנו כעבדים, ולשמור על יום מנוחה לכלל העובדים, שכן ליהודי אסור לעבוד וגם אסור לו להעסיק בשבת, כן, גם לא גוי.

אם כך, כיצד "השתרבבו" חוקים חברתיים ברורים כמו כיבוד אב ואם והכרה בזכויותיו של כל עובד באשר הוא, אל הלוח העוסק בעניינים שבין האדם לאל? האם בשם ההשקפה שאלוהים אינו קיים אנו מתעלמים מחוקים המסוגלים להועיל לנו כחברה? הייתכן שהחינוך החילוני, בראייתו המונוליטית, התרשל בפרשנות הביקורתית שלו כלפי המקרא ואפילו לא ניסה להבין את הזיקה שבין שני הלוחות?

לפי הבירור שעשינו כרגע, אנו רואים שישנה משמעות מיוחדת ליום השבת. אנו נדרשים לזכור ולשמור אותו כי הוא יום קודש, הנבדל מימי חול. חילול שבת- מלשון חלל. אנו הופכים את השבת לחלולה, מרוקנים אותה ממשמעות ותוכן, כך שהיא למעשה עוד יום חול-חלול שכזה.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אנו שומעים על קדושת החיים. ביום הזיכרון השני אנו שומעים על חללי מערכות ישראל. שוב, חילול מול קידוש. מסתבר שקדושה מתחברת עם חיים, משהו שקיים, ה-"יש". וחילול מתקשר למוות, משהו שאיננו, ה-"אין". כאן בישראל, אנו מחללים את החיים ומקדשים את המוות; נותנים כבוד לחללי מערכות ישראל בעמידה בצפירת דומיה לזכרם, נותנים כבוד לחללי השואה ומקדישים יום לזכרם. ואת יום השבת, יום קדוש, יום חי, אנו מחללים, ממש כמו חייל שניטלו ממנו חייו ונותרו ממנו רק שם וזיכרון. אנו זוכרים את המתים ושוכחים את החיים, אותנו. מקדישים ימי זיכרון למתים ומודים להם על שמתו למען ארצנו ומתעלמים לחלוטין מיום השבת שהוא חג זיכרון שבועי לבריאה, לעצם הקיום שלנו בעולם, לחשיבות החיים עכשיו עלי אדמות- גם ברמה האישית שבין אדם למקום, וגם ברמה החברתית-הומאנית.

אותה תורה, שבין היתר היא גם הצידוק ההיסטורי לקיומנו בארץ ישראל, (קודם כל "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית", ורק אחר כך "על יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות") צופנת בחובה דברים שמדינת ישראל אימצה, וכאלה שהיא בחרה שלא לאמץ. וכבר נאמר על התורה, זו שבכתב וזו שבעל-פה שאלו ואלו הם "דברי אלוהים חיים", אם כך, מדוע אנו מקבלים את דברי האלוהים החיים כשנוח לנו ומתכחשים להם כשזה לא נוח לנו? לפי מה מחליטים אילו חלקים מהמסמך הזה הם היסטוריים ואילו הם אגדות עם? האין אותה דמות אמורפית שחיברה את התורה ודורשת מאתנו לוותר על רצוננו ביום שבת, היא אותה דמות המספקת לנו את "הצידוק ההיסטורי" לקיומנו בארץ ישראל? כיצד קרה שבאנו לדרוש את הארץ בשמה של דמות אמורפית שאת קיומה אנו מכחישים? מיהי באמת אותה דמות שלימדה אותנו לא לרצוח ולכבד את אבא ואימא? אלוהים של הדתיים? ה-"אנשים-חכמים-שכתבו-את-התורה" של החילונים? ומה, הם לא אמורפיים באותה מידה? כך גדלים לנו ילדים מבולבלים כמוני, שלא מבינים למה יש דברים שצריך לעשות אותם ולמה יש דברים שצריך לא לעשות אותם, למרות שהם כולם מגיעים מאותו המקום.