לחיות בצל תולדות השגרה

תמיד אמרו לי

שמגיע שלב

בו אינך ניצב יותר

גב אל גב

מול האמת

ותהא הכי פשוטה,

כזו שמכה בך,

ומותירה אותך מופתע.

והכי  קשה זה, שאין,באמת שאין,

 במי להטיל את האשמה.

עצוב ללוות את הרצון והתשוקה,

אלי מנוחות .......

אך השגרה,

מי מי  באמת יכול לה או כנגדה.

לכאורה, בית עם גדר לבנה וכלב.

בית מואר בשלל צבעי הקשת.

כזה שממנו לא רוצים ללכת.

והאורות.

הם לא כבים באחת,

אלא

אחת אחרי אחת.......

לעמוד בצומת,

כזו שמלאה בתמרורים

ולגלות שלא בא לך

לראות מה הם אומרים.

כי בחרת כבר, נגמרו הדיונים.

 אתה באמת יודע בידיעה מוחשית,

כבר לא רק אמונה עיוורת.

שהרצון הזה לחוות,להיות, לחיות ,

 להתרגש,

מהמקום בו אתה מבקש,

הוא

חיזיון תעתועים.

כי אלו הם חוקי החיים.

אין לאן לברוח,

כלואים בין שני מוסרות

של רדיפה אחר תענוג או ייסורים.

והשגרה הנגזרת מהמוסרות החקוקות בבריאה, 

תגיח מפינה שהיתה עמוסה ורדים .

וכמו שארקדי אומר,

מלאה ב- "כינורות דביקים שמנגנים"

תרד היא במורד השנים, היפות ביותר.

אותה גברת

שאפילו לא תיטרח

לשנות אדרת.

היא מחכה , חייה חיי נצח.

וההמתנה, מטרתית היא.

חלק מהתכנית הגדולה.

 היא רק מחכה לרגע הנכון

שעבורך,הוא הכי פחות נכון.....

ןכשתיכנס היא בדלת

ותראה לך בחוש

שזירזת במעשיך את בואה של הגברת.

בעצם הנהייה אחר תאוות הלב

בעצם חמדת העניים

ומכורח ההרגל

וזה שהמובן מאליו