ללא

ללא

"עם מילים כאלה לא תוכל להגיע רחוק"

גהר בי אבי.

וזאת הייתה סוף השיחה בינינו סוף התקופה. ויותר לא דברתי איתו מעולם.

יכולתי להתקשר, להרים טלפון, לספר לו סיפור משונה על איך חיי התגלגלו מאז שנפרדו דרכינו.

אבל שיחה כזאת מעולם לא התקיימה.

ואז יום אחד, בלי שום התראה מוקדמת דודה שפרה, שגם אתה שנים לא שמרתי על קשר, התקשרה והודיעה לי על הבשורה.

וכאן נגמר הסיפור, סיפור שמעולם לא התרחש כי לא נתתי לו לקרות.

כי נסגרתי היטב בתוכי בלי להשאיר פתח לשום מילה להיכנס אלי וגם לא לצאת, מסתבר.

כי כל חיינו מורכבים מבחירות ואם אנחנו מספיק טיפשים כדי להתייסר עליהן בסתר ליבנו ולא לנסות לתקנן במציאות העגומה של חיינו. כאן הסיפור נגמר.

עמדתי מעל לאותה אדמה לא ברורה, שממנה באנו ואליה נשוב.

כשהייתי בן 5 שאלתי אותו מה קורה אחרי שאנשים מתים. "קוברים אותם וזהו", זה מה שהוא אמר.

אני מעולם לא זכרתי את הסיפור הזה. אבל הוא טרח לחזור עליו לפני שוב ושוב, כל כך הרבה פעמים שהוא בכל זאת נחרט בראשי, תשובתו ואיך אחרי זה הוא נאלץ לשאת אותי הביתה למרחק של קילומטר וחצי, כי לא יכולתי ללכת עוד מהשוק.

הוא אמר שמילים הם הנשק הכי חזק בעולם וכיוון אותם אלי שוב ושוב. אז שתקתי.

רק שנים אחרי שעזבתי את הבית התחלתי לדבר, מכוון את אמצעי ההגנה וההתקפה היחיד שידעתי מעולם. הגעתי רחוק, הייתי בראש פסגת הכלכלה והחברה בארץ. ידוע להערצה ולשמצה, אין מדובר בצירוף מקרים ששתי מילים אלה דומות כל כך.

כי מילים הם הכול. מרגע שאימצנו אותם אל חייכנו נהיינו תלויים בהם יותר משהם היו תלויים בנו, ואני אשר נפגעתי מהם פעמים רבות כל כך בתחילת חיי, הפכתי לאומן שלהם ולמאלפם. "חד לשון" קראו לי, אבל גם "נחש".

והנה אני שוב ניצב כאן מעל האדמה

ללא מילים…