שוֹשָה
שמש ערב מחליקה לאיטה לעבר קו האופק. עופות השמיים מאיצים מעופם אל עבר קינם.
יללות חתולים נשמעות ברקע ומבשרות את תחילת הליל הקרב בחיפושם אחר טרף.
שושה, בעלת הגוף המלא והפנים המחייכות, יושבת ליד החלון, מביטה לרחוב ומהרהרת, ערב ראש השנה היום , ואווירת החג מורגשת גם בחוץ. הנה פרידה השכנה וסיר גדול בידה, לבושה בגדי חג, שמלת קטיפה בצבע בורדו ולראשה צעיף לבן קשור מאחור, מסתיר את תלתליה הלבנים.
הנה שמואל הקצב ממתין לאשתו ברכב, מדי פעם מצפצף לזרז אותה, שושה ממתינה לראות אותה, בינתיים יוצאת ציפורה השכנה ממול ובידה תבנית גדולה ועל זרועה תלויה שקית אטומה ועל כתפה תלוי תיקה השחור. צפורה היא אשה אלגנטית מאד, סבתא לנכד אחד. היא יצאה מביתה לבושה בשמלת תחרה לבנה ,נעלי עקב שחורות, לראשה מטפחת פרחונית. פניה מאופרות היטב ומבליטות עצמות לחיים בולטות משני צידי אף סולד. היא צועדת לאיטה שומרת על התבנית ומדי פעם היא מביטה ימינה ושמאלה שמא תדרוך על משהו שיזעזע את גופה.
שושה ממשיכה להביט בציפורה, ופתאום היא רואה אותה נתקלת בוורדים השתולים באדניות לצידי המדרכה , שמלת התחרה נתפסת בהם וצפורה עם ידיים מלאות לא יכולה לשחרר את השמלה.
היא צועקת לבעלה אך הוא בתוך הרכב ואינו שומע אותה, היא מנסה לשחרר את השמלה על ידי תנועות כשל ריקוד בטן אך לשווא. היא מנסה לזוז קדימה בעודה מביטה על השמלה ובוםםםםם התבנית מתהפכת ותכולתה נשפכת על המדרכה. אלליי , שוד ושבר, דבר כזה אין לו תחליף, היא יושבת על המדרכה בעוד השמלה תלויה על קוץ הוורד, ובוכה.
שושה מתאפקת לא לצחוק , וחשה החוצה לעזור לציפורה.
" בואי צפורה קודם נשחרר השמלה"
שושה שוברת בידה את הקוץ ולאט לאט מוציאה אותו מהשמלה.
"עכשיו אל תבכי צפורה אלו רק בוקסים והרוטב בוודאי עדיין בשקית סגור נכון?"
"כן , תודה שושה תודה רבה אבל מה אני אעשה עכשיו מה אביא איתי לארוחת החג אצל ויקי גיסתי?"
"אל תדאגי ציפורה , אני אוספת את הבורקסים ויש לי טישיו בכיס , אנקה אותם מעט ואחזיר לך לתבנית ואף אחד לא ירגיש, תאמיני לי"
שושה מסיימת לאסוף , מנקה את הבורקסים ומשחררת את ציפורה בנשיקה.
"תודה רבה שושה מה הייתי עושה בלעדייך, ואיפה אתם בחג?"
שושה שותקת ופניה נפולים.
"מה קרה שושה תעני"
"אנחנו לבד בבית, הילדים יצאו לדרכם ולא הזמינו אותנו"
"שושה יקרה בואו איתנו , נו יאללה"
"לא ציפורה באמת שלא לכי לדרכך ושתהיה לכם שנה טובה"
למרות הפצרותיה של צפורה שושה לא מסכימה להתלוות אליהם.
שושה חוזרת הבייתה ורואה את שאול בעלה יושב מול המסך ובוהה .
שאול גבר חסון, בעל פנים מרובעות וחתומות כמו אף דבר לא יכול להפחיד אותו.
"שאול, האם אתה עצוב בגלל שאנחנו לבד ?"
"לא מה פתאום!" הוא מביט באשתו ואומר " בעצם קצת"
" שאול, מה לעשות , אי אפשר לסמוך עליהם, אל תתעצב , תיכף אני אכין לך ארוחת מלכים ושנינו נשב ונשמח ביחד"
"טוב שושה, אוהב אותך יקירתי"
בעודם משוחחים נשמעת דפיקה בדלת, שושה ניגשת לפתוח.
" הפתעה!!!!!!!!!!"
ילדיה של שושה עומדים בפתח עם נשותיהם ובידם סירים ותבניות , הנכדים רצים לסבא שאול וקופצים עליו.
"סבא עשינו לכם הפתעה חחחחח"
סבא עוטף אותם בזרועותיו השריריות ודימעות אושר בזוויות עיניו.
שושה עומדת קפואה בלא יכולת להוציא הגה.
"אמא , אנחנו לעולם לא נעזוב אותכם" קרא הבכור.
"אמא, את בסדר?" שאל הבן השני.
שושה אט אט הפשירה ופרצה בבכי בעודה מחבקת את ילדיה.
שמש ערב נושקת לקו האופק בשפתיים אדומות. חתול רחוב מלקק את שאריות הבורקסים של ציפורה, אורות הכביש נדלקים כאבוקות על עמודים גבוהים ונרות החג על אדני החלונות עומדים כזקיפים ומציצים משם כמו שושה.
רחלי ג.
10.11
