אני מנסה להיזכר במילה, משפט, משהו ששמעתי אותך אומר ולא עולה בזיכרוני. רק צעדים מהירים ומעשים טובים, זרוע שזופה עד פס החולצה ובהמשך עור לבן וחלק כמו קקאו וחלב. זוכרת אותך חוזר מהרחוב, נכנס הביתה. זוכרת כשהייתי חולה במרחק עיר, הגעת בשעת בוקר מוקדמת עם שקית בידך ובתוכה חלה של שבת, חלב וקוטג'. נסעת באוטובוס רק כדי להביא אלי בשתיקה הזו את אהבתך.
עכשיו אני יושבת ונזכרת בך, סבא, כאחד מאלו המכונים 'הגברים של חיי'. דווקא אתה, השתקן.
במטבח הייתה מגירה שתמיד סקרנה אותי. היו בה כלי עבודה כמו: מברג, פלייר. לא זוכרת שראיתי אותך משתמש בהם. אך המגירה הזו תמיד סקרנה אותי. מעליה הייתה מגירה של תרופות, המון כדורים בשקיות נייר לבנות.
ראש מלא שיער שמעולם לא הלבין. רעמה חומה.
עכשיו אני יושבת כאן, אתה כבר אינך למעלה מעשרים שנה. אני נזכרת איך מיהרתי אל הרופא לספר לו שאתה קורא (נדמה לי שזה היה בקול) בעיתון ועונה לשאלתי. אולי תחייה. לא הבנתי שהם אינם מתלהבים כמוני כיוון שיודעים שכך הוא הרגע של ההתעוררות לפני הסוף. לא זוכרת שהודיעו לי שהכול נגמר. זוכרת את שעות השהייה הרבות של שתי אחיות ואני באה והולכת.
עכשיו אני יושבת כאן ודווקא לך רוצה לספר, אליך השתקן. אולי על ידי הסודות שלי, אני חושבת אגלה את הסודות שלך.
פעם מצאת בתעלה מזוודה חומה עם דפנות קשיחים. הבאת את המזוודה אל תחנת המשטרה הקרובה כדי שתוחזר לבעליה. איש ישר. לאחר חצי שנה הוזמנת לבוא ולקבל את המזוודה לרשותך. היו בה סלילי טייפ ובהם מוסיקה מדהימה.
אבל, כל הסיפור התחיל, סבא, כיוון שרציתי לנסות ולחשוף דווקא בפניך (ואיני יודעת מדוע) את סיפורי שלי. חשבתי שאם אגולל בפניך את עומס המחשבות, השאלות, ההתלבטויות שמתרוצצות בראשי, בלבי, בכל גופי, אצליח להבין היכן אני. אתמול התעוררתי באמצע הלילה כיוון שהיה נדמה לי שאני שומעת מישהו בחוץ קורא: "הצילו"! הקריאה חזרה על עצמה כמה פעמים והתעוררתי מתוך אחריות לראות מיהו הקורא לעזרה ואם אכן הוא זקוק לה. הקול נחלש ככל שהתעוררתי ואז הייתה דממה. ההיה מישהו הזקוק לעזרה? ונרדמתי בחזרה.
בלילות האחרונים מאז יום כיפור וההתעסקות בנושא ה'סליחה' אני שוכבת במיטה והלב שלי מקפץ בחוזקה, ואולי לא רק בלילה. לב שזקוק למנוחה? מטרידה אותי המחשבה שלא הגעתי עד סופה של ההבנה. ההתעסקות בעצם נשארה עקרה. רציתי, סבא, שתעזור לי לשבת על הספסל, באותו המקום שהכול התחיל, שתרחף מעלי, לידי, כשאשב לידו על הספסל ותעזור לדבר על הכול מתוך היגיון ותנצור ממני את הכעס והרגשות הסוערים שבאים מבפנים, מהמערבולת הפולטת סחף, שיירים ולכלוכים. עזור לי, סבא, תסתכל לתוך עיני בשקט שלך ועשה שאקבל בשלווה את המציאות, גם כשהיא מכאיבה ומהפכת בבטן, מבלבלת את הביטחון של כל הקיומיות. עשה שאוכל לכרוך את העבר הזה, את התקופה המשמעותית הזו, בסרט קטיפה רך, אכרוך ואצור קשר עם לולאות בולטות שתדגשנה את היפה והטוב, את השיעור הנכון שלקחתי, את הרגעים החמים והקרובים שידענו ביחד, שידעתי. עשה שאתיר לי לזכור את הכול, הנעים והיותר הנעים. עשה שאקבל גם את הלקח והקושי ואדע שיש סלעים בחיים שעלי לטפס עליהם, יש כאלו שעלי להישרט מהם ויש כאלו שעדיף לזוז מהם ולבחור בשביל אחר. עזור לי שאוכל לזכור ולא אמחק, שאהיה חזקה לשאת את הכאב שהיה ולדעת ששיעור חשוב היה ולא בהכול יש לי שליטה. עשה שלא אכעס ואדע שכל אחד מנווט את חייו ומחליט בחירותיו וגם אם בחירת הזולת פגעה, צבטה ופצעה, הרי היא בחירתו וזכותו. עשה שהפצע יחלים במהרה והצלקת תישאר נקודה קטנה.
חיממה עמליה את המרק הצח, ברכה על המזון ולגמה בשקיקה את הטעם הראשון של אחרי הצום.
