את טעית את סוף סוף טעית

גשם.. דמעות מחווירות של כאב שטפו את שפתייך שזעקו לאושר..

אש.. שרפה כל טיפת יופי שנשארה בך אחרי משחק כה שפל..

וזה שרף ואת בכית ואת צרחת.. וזה לא הפסיק.. ואת ידעת שזה לא יפסיק.

את דיממת זיכרונות ..

הביטי במראה .. הפצעים לא הגלידו.. הם נעלמו.

מי אמר שלא יהיה בסדר.. מי אמר שאת לא יפה.. מי אמר שאת לא הכי טובה ..

כולם אמרו .. גם את אמרת.

עכשיו את  יודעת שטעית. ונכון שכולם אמרו שלא תרימי את הראש ,

שתמיד תזכרי .. שעל הגוף אפילו לא שריטה אבל מבפנים את ריקה..

חשבת שאם יסתכלו לבפנים לא יראו כלום. לא יראו לב שחור.. חשבת שהוא בכלל לא שם,

חשבת שאיבדת כל טיפת היגיון , שחשכו עיניך לעד.

עכשיו את יודעת שטעית . טעית. טעית .

ולא משנה כמה גשם ירד עכשיו, הוא לעולם לא יכאיב כמו אז.

ואת זוכרת שכאב. את זוכרת שצרחת . 

אבל עכשיו את יודעת – אלו רק זיכרונות .

ועכשיו את יודעת העתיד לא מחכה לך, העתיד כבר פה.

ואת לא רוצה להיות אף אחת אחרת, ואולי את אף פעם לא תהיי מלכת היופי, אבל את יפה בזכות עצמך, בזכות הכוח הזה , לעבור את הקשה מכל.

ועכשיו את יודעת.

יש לך חיים, אין לך כל מה שכולם רוצים , אבל יש לך כל מה שאת יכולה לחלום עליו.

ואת מאושרת. והעבר הוא עבר. וכבר שכחת את הריח, וכבר שכחת את הנקמה.

עכשיו את יודעת.

את בסדר. ואת כותבת את זה עכשיו. ואת זאת אני.

ואני כותבת על עצמי. ואני בסדר, סוף סוף אני בסדר. סוף סוף אני חיה.