מושב 15
כבר שבוע לפני פרוץ החופשה השנתית שלי הזמנתי מקום באגד לנסוע למלון באילת.
קיבלתי מושב מסומן מס. 14 שזה בערך במחצית השורה מימין וליד החלון.
נמסר לי שעלי להיות בשעה 23.45 עם המזוודה שלי
שתאוחסן בתא למטה ליד המנוע ששם חם ולכן לא ארזתי
שוקולד שלא יתלכלכו בגדיי.
בלילה המיועד ליציאה, אכלתי ושתיתי המון כי אמרו שהנסיעה מהגליל אורכת כמעט 7 שעות והנחיתה באילת תהיה עם זריחת החמה וכדי שלא אהיה לפתע רעב
אכלתי ושתיתי הרבה בבית.
בשעה היעודה עליתי לאוטובוס והנהג היה אדיב ועזר לי
לשים, יותר נכון לדחוף בכוח, את המזוודה לתוך ערימה
של מזוודות ותיקים והתחלתי לרעוד על ששכחתי לסמן את
שלי כי רוב המזוודות היו דומות בצבע כשלי ועם גלגלים.
בראשי עלתה התמונה שאני עלול במלון לפתוח את המזוודה ולמצוא שם שמלות וחזיות.
התישבתי במקומי וכעבור מספר דקות עלה לאוטובוס אדם,
יותר נכון הר אדם, בחליפה מהודרת וצעק בקולי קולות:
"איפה זה מושב מס.15 ?
לרגע חשבתי שאקבל שבץ, על שהגוש הזה יישב לידי
בדרך הארוכה ולא אוכל לזוז סנטימטר. בא לי לרדת ולנסוע למחרת עם יותר מזל, אבל אחרתי עם הרעיון הזה כי האוטובוס כבר החל לנסוע.
מישהו הראה לו היכן מושב 15 וההר הזה, לא התישב, אלא נפל לתוך המושב וכמעט שבר לי כמה צלעות.
לא עברו הרבה דקות והרגשתי שאני בנגריה. המסור
היה כנראה ידני ולא חשמלי, כי רעש הנחירות היה בלתי אחיד, פעם חלש ואיטי ופעם מהיר ורועש שבטח הגיעו לכל המושבים מסביב.
חיפשתי פתרון שאולי גם אני אוכל להרדם אך קשה
להרדם בנגריה ואז עלה לי רעיון גאוני.
נתתי צעקה לתוך אוזנו: "הגענו, כולם לרדת".
הג'מוס הזה פתח את עיניו וכנראה הבין שחלם כי מהחלון
נראתה עדיין חשיכה וכולם ישבו על מקומם.
הגורילה הזו הוציא מכיסו איזה בקבוק וחשבתי לחרדתי
שרק עוד חסר שיתחיל לשתות וודקה, אבל לא, הוא שפך
איזה נוזל על ידו ומרח ממנו על הקרחת שלו, הוריד את המעיל ומרח גם בבית השכי, פתח את הולצה ומרח גם על החזה שדמה לשדה כותנה ונתן בסיום עוד גרפס
בקולי קולות שבטח הנהג חשב שיש לו תקר בגלגל.
כאשר גמר את הטיפול הקוסמטי, התפשט בכל מקום,
לא ריח של בושם, אלא איזה ריח שדמה יותר לריח
של כלור סנו- ג'בל מעורב בזיעה שלו.
רק התחלתי לנסות לפתוח מעט את החלון כדי לא להחנק
והוא קפץ כנשוך מנחש וצעק: "השתגעת? כל היעילות של
התכשיר הריחני יתנדף ואני שוב אזיע".
שתקתי שמא יבולע לי משהו רע ממנו.
אתם חושבים שבזה זה נגמר, לא. הוא הוציא מכיס מעילו
סנדוויץ בעובי חצי ככר לחם ואני לא יכולתי לראות מה
יש בתוכו, אבל הריח היה מאד חזק של דג מלוח או איזו
גבינה צרפתית מסריחה.
מיד עלה במוחי הפחד מה יקרה כאשר כל זה יכנס למעיים שלו ואיזה ריח ורעש נוסף אצטרך לסבול.
ליתר בטחון פניתי לנהג וביקשתי לשבת על המדרגות
לידו אך הוא בנימוס הסביר שזה אסור.
חזרתי למושב שלי ונוכחתי שהוא כבר שוב נרדם ובאין ברירה
ותוך רעדה נאלצתי לטפש עליו כדי לחזור למושב שלי ליד החלון, אבל למזלי זה לא העיר אותו.
כעבור כשלוש שעות הנהג עצר והודיע על הפסקה ל-20 דקות והודיע שאפשר כאן לקנות אוכל ושתיה.
הג'מוס הזה התעורר בקפיצה כאשר שמע אפילו תוך כדי שינה שכאן יש אוכל ורץ כמו באמוק לחנות ואז יכולתי לצאת ממקומי כדי לשאוב בחוץ אויר צח.
קניתי לי כוס קפה ובייגלה אבל מרחוק ראיתי איך "השכן
שלי" קונה כמעט את חצי החנות ודוחף הכל בכיסים
וכעת הבנתי מדוע לקח איתו את המעיל שהרי שם יש
הרבה כיסים. כל שקיות הבמבה, עוגיות ומה לא בלטו
החוצה מהכיסים.
כולם כבר ישבו במקומם להמשך הנסיעה ורק מושב מס. 15
היה ריק. צעקתי לנהג ששכני חסר והוא צפר חזק. רק אז
בנשיפות קטר הגיע הבומבה הזו ותוך כדי ריצה נפלה לו בדרך מהכיס איזה שקית עם בוטנים ורץ חזרה עד לחנות
והביא אותה. בגלל שקית הבוטנים התעכבנו סתם 5 דקות .
כאשר התישב ראיתי שכולו מכוסה זיעה ופחדתי ששוב יוציא את הבקבוק עם הכלור כדי להימרח, אבל למזלי עדיין לא, כי
הוא הוציא שקית עם ביסקויטים והחל לזלול.
לפתע התכופף עם הראש לרצפה ובחשיכה חיפש משהו.
רק כעבור זמן הרים ראשו וראיתי אושר על פניו כאשר החזיק בחצי ביסקויט ודחף אותה ללוע שלו. כן, זה נראה כלוע של הר געש ולא של פה. אולי אני לא יודע על עברו ויתכן שהוא עוד שריד מתקופת משה רבינו ולא אכל 40 שנה במדבר
מלבד כמה חתיכות מן.
לתומי חשבתי שטכס הזלילה הסתיים, אבל לא, הוא
הוציא בקבוק מכיס מעילו עם נוזל שקוף וחשבתי שרק עוד חסרה לנו איזה וודקה. אך התבר שאלה רק מים רגילים בהם הוא רחץ את הידיים ולבסוף את כל הפנים תוך שהוא מתיז
לכל הכיוונים. מילא עלי, אבל לפניו ישבה אישה מבוגרת
שחבשה כל הדרך כובע רחב שוליים כאילו שיש שמש חזקה
בלילה ועוד בתוך האוטובוס. היא לא הורידה לרגע את הכובע
אבל כאשר משולי הכבע החל לטפטף מים שהתיז השמן הזה
כאשר רחץ פניו, או אז, הורידה את הכובע וצעקה אליו:
"מילא סרחון כל הזמן וכעת אתה רוצה גם לקלח אותי?
אתה שמן חוצפן, תתבייש לך".
נו, רק זה היה חסר כדי שיהיה שמח באוטובוס. אך הישועה
באה ממקום בלתי צפוי. הנהג פתח בקולי קולות את הרדיו
שכל האוטובוס רעד ובדיוק השמיעו את מזג האויר:
"היום יהיה קריר וגשם קל עלול לרדת".
כל האוטובוס החל לצחוק כך שלא שמעו מה ענה שכני לאישה שהחלה לנגב את המים מפניה.
לבסוף נרדמתי והתעוררתי רק כאשר הנהג הכריז שבעוד
15 דקות נגיע לאילת.
נשאר לי רק למצוא איזה רעיון, כיצד לנקום בג'מוס הזה
שמירר את חיי ושל עוד כמה נוסעים סביבי בכל זמן הנסיעה.
יש, לחשתי לעצמי.
הוא עדיין ישן ונחר ולא שמע את הודעת הנהג. האוטובוס עצר בתחנה ואני במהירות עברתי בקפיצה מעליו בגסות מופגנת ונתתי לו לשמוע וגם להריח כדי שידע שגם לי יש איכול
בריא ולא רק לו.
יתר החופשה הייתה נהדרת ובדרך חזרה באוטובוס קיבלתי פצוי על הסבל בנסיעה הלוך לאילת.
הפעם זכיתי אני לקבל את מושב 15 ולידי ישבה חתיכה יפה לא מהעולם הזה וכל הדרך הייתה חוויה נעימה וכיפית.
