אנושיות

תהום גדולה

פעורה

ורגליי כושלות בה

(נהמות העולם מודיעות כי

אין להיאחז בחומות העבר

אין להחזיק בחיים)

אני ממתינה להתרסקות

עוצמת עיניי

מכווצת

מחכה לרוח בשריקתה

שתהא לי לנעימה עצובה של סוף

לקולות החטאים

ולשקט הקבר

אבל אני

לגיהינום נשלחתי

אין מנוחה לנפשי בעודה נופלת

כי זו תמצית הגיהינום

(ומה הם בעצם חיינו?)

ובעודנו נופלים

מזמן לזמן

מזיכרון לזיכרון

ומתחושה לתחושה

נושף הסוף של נפילתנו זו

בעורפנו

ואנו מכווצים

דרוכים,

רק עוד רגע אחד,

וזו זו תמצית הגיהינום

להמתין לנורא מכל

ולא להיות מסוגלים להרפות את שרירנו

מכוח מחשבתנו המצומצם

המאמין בסופיות

המאמין לסוף

המקווה, המפחד, הרוצה.

 

וזה, זה חטאנו הקדמון

חטאנו לעצמנו.

 

(כל הזכויות שמורות)