הרבי שלי
לו הייתי יודע שכך יגמר הדבר לא הייתי הולך לישיבה הזאת.
הייתי בן ארבע עשרה שאבא שלח אותי לישיבת אור הזוהר. הישיבה הייתה ממוקמת בצפון הארץ על הר הכרמל. מסביב הכל היה ירוק רוב השנה, חורש טבעי היה צמוד אליה ובו, בלילה שכנו עופות למיניהם וקולותיהם זמזמו לנו שירים לא מובנים, כמוסיקה מארץ לא נודעת.
החדרים היו קטנים כמעט כתאי בתי הסוהר. השירותים והמקלחות היו ממוקמים בצד אחד של החדרים והם היו משותפים לכל הבנים באותה הקומה.
החצר הייתה מרוצפת ברובה באריחים אפורים כעננים מלאי מים העומדים להתבקע, ומתוך חריציהם יפרצו מים כמסלע משה במדבר.
חדרי הלימוד היו באגף חיצוני צמוד לחדרי התלמידים. וחדר הרבי היה באגף שלנו למעלה, כמו במגדל גבוה, קרוב לאלוהים, כך שגדולת הקדושה הייתה שרויה בו רוב השנה.
שמעון יוסף ונתנאל משה היו שותפים איתי בחדר. שמעון היה שמן מאד שפניו נראו תפוחים ואדומים כמו נתח בשר או אולי קרביים של עגל מיד אחרי שחיטה. לעומתו נתנאל היה רזה מאד כתורן אוניה וחוור כמו המפרש שלה.
אני אהבתי, והסתדרתי איתם כמעט כאחיי. אך עם נתנאל היו לי שיחות נפש יותר עמוקות.
רבי יהודה התייחס אליי כאל בנו, תמיד ליטף את ראשי בסיום הלימודים , נשק ללחיי ונתן לי מהבורקס שאשתו הכינה. רבי יהודה היה איש גבוה עם כרס דשנה כשל מתאבק סומו, הוא תמיד צעד ברגליים פסוקות בכדי לשאת טוב יותר את גופו הכבד.
אני כילד, אהבתי ללמוד תורה ומפי רבי יהודה זה נשמע כל כך מסקרן עד כדי כך שהייתי יושב בחדרו אחרי הלימודים ודורש עוד ועוד.
אותו יום היה אחד מימי הימים הנוראים כשכל התלמידים אמרו סליחות, ואני הלכתי לספר סוד קטן לרב.
"רבי יהודה ... אני... אני רוצה לספר לך משהו"
"ספר ראובן ספר לי אל תפחד"
הוא משך אותי, חבק אותי חזק ונשק לראשי .
"אני , פעם אמא שלחה אותי למכולת של אברם לקנות חלב, ואני ...אני.."
"ספר לי אם חטאת במשהו אני אעזור לך ותבקש סליחה מבורא עולם"
רבי יהודה החליק ידו על זקנו הלבן בחלקו , וקרב את גופי אליו בחיבוק לוחץ.
אור ברק האיר את חלון החדר העמוס ספרי תורה , אחריו בא רעם חזק שהניד את משקופי החלונות והביא איתו גשם זלעפות.
"קר לך ראובן, אני הולך להדליק את התנור, חכה לי רגע"
אני ישבתי רועד בכל גופי , כי באמת היה לי קר וגם פחדתי ועוד נוסף לכל באתי לספר על סוד ישן שלי.
הרב הדליק את התנור, וחום רב ניסך בחדר העמוס, ואורו הוסיף שלווה ושקט לנפשי.
"רבי, אני עוד לא סיפרתי את זה לאף אחד ואני קצת מתרגש"
"לא נורא ראובן השם יהיה בעזרך"
" כבוד הרב, אני לא אשם , זאת אהובה מהמכולת, היא פיתתה אותי ואני לא הבנתי"
"מה עשתה לך האהובה הזאת, השם ישמור"
"היא קראה לי למחסן של המכולת לעזור לה, ואני תמיד עוזר , אתה יודע כבוד הרב"
"בטח ראובן בטח, בטח"
רבי יהודה התקרב אלי ושם ידו על ירכי, חשתי קירבה והבנה מצידו והמשכתי"
"השם יסלח לי, היא החלה להתפשט וביקשה שאפתח את חזיתה"
"ואתה פתחת ?"
"כן, היא סגרה את הדלת ואמרה שהיא תספר שגנבתי מצרכים אם לא אעשה כדבריה"
"אוי ווי, השיקצה הזאת, לא מתביישת , לחלל כך כבודו של אדם"
רבי יהודה מתח ידו ותפס בחוזקה את מפשעתי. רעד קל עבר בכל גופי, חשתי מין חמימות כזו שאפפה אותי כסם מרגיע.
אורו של עוד ברק האיר ביתר חוזקה את החדר של הרב, אחריו בא הרעם ולאחר מכן הפסקת חשמל. ישבתי ללא ניע ממתין שמשהו יקרה והאור ישוב. לאחר כמה שניות חשתי בגופו הערום של הרב נצמד אל גופי ומפשיט אותי, לא התנגדתי, אולי פחדתי ואולי ערב לי הדבר.
נותרתי ערום כביום היוולדי, רגליי נחו על השטיח החמים שהיה קרוב לתנור , הרב משך אותי והשכיב אותי על השטיח והחל מחכך את גופו בגופי, חשתי בכרסו הדשנה ונזכרתי בכרית החימום שאמא שמה לי על הבטן כשכאבה לי.
פתאום חשתי באבר מינו של הרב המתאמץ למצוא דרך אל בין רגליי או שאולי חיפש מקום להשכין בו את יצרו.
קולות טיפות הגשם הגדולות הנוקשות על זגוגית חלונו של הרב , לא הפריעו לו להנות מגופי הצעיר. נעשה לי לא נוח ולא נעים, ניסיתי לקום אך ידיו הגדולות של הרב לפתו את מותניי ומשכו אותי אליו. בשקט זעקתי לאלוהיי אך לשווא.
לפתע נדלק האור ונקישות נשמעו על דלת החדר. הרב מיהר להתלבש ואני ניצלתי את הרגע להתלבש ולצעוד לעבר הדלת.
"חכה ראובן , אומר לך מתי לפתוח את הדלת, ואף מילה שמעת אחרת....."
"כן כבוד הרב, אעשה כדבריך" בליבי חשבתי רק להימלט, רק להימלט.
הרב הורה לי לפתוח את הדלת , בפתח עמד אב הבית , הנדתי לו לשלום, נשקתי למזוזה וברחתי כל עוד נפשי בי.
בעודי נס על נפשי , שמעתי זעקת שבר מאב הבית הנמצא בחדרו של הרב.
לא חזרתי , אטמתי אוזני והמשכתי ללכת במהירות לחדרי.
נכנסתי ישר למקלחת להשיל הטומאה מגופי. לא סיפרתי לאיש. חבריי לחדר נמו את שנתם ולא חשו בהיכנסי. שמחתי שאני לא צריך לתרץ את התנהגותי השונה.
כל הלילה שמעתי רעשים והתרוצצויות במסדרונות אך לא קמתי לראות .
בבוקר בדרך אל המקלחות התקרב אליי אב הבית ולחש באוזני.
"הרב קיבל התקף לב אחרי שיצאת, מה לא שמעת כלום ?"
"לא, הייתי עייף מהלימודים, ומה קרה לו כעת , השם יעזור וייתן לו רפואה שלמה"
"הוא נפטר לפני שעה, נשמתו עדן"
"אוי, תהי נשמתו צרורה בגן עדן"
"אבל אתה היית בחדרו ועוד מעט השוטרים יבואו לחקור כאן"
רעדתי, פחדתי שמא אצטרך לספר את האמת , אז התחלתי לחשוב על סיפור אחר.
בחקירתי נאלצתי לספר את האמת ולכן גורשתי מהישיבה וחזרתי אל בית הוריי.
הם עטפו אותי באהבתם והגנו עליי מהלשונות הרעים שהתהלכו סביבי.
לאחר כשנה מאסתי בדת וחזרתי בשאלה.
לו ידעתי שכך יהיה לא הייתי מסכים ללכת לישיבה הזו.
רחלי ג.
11.11
