רכבת לילה לקוצ'ין

(שיעורי בית-סיפור-10.11.11) רכבת לילה לקוצ'ין

עליתי על הרכבת ונפרדתי מדויד. הפעם הרכבת לילה לא לקהיר, כמו בשיר, אלה לקוצ'ין. פתאום שם בגלות ההודית בער בעצמותי לגעת בשורשים היהודיים ולהגיע לנר ראשון של חנוכה.

התמקמתי בקומה השנייה, תיק התרמילאים שימש לי תחליף לאינטימיות עם דויד וזאת מחשש גנבים ובוזזים עליהם שמעתי והוזהרתי רבות.

48 שעות מניו-דלהי עד לקרלה. באותו הזמן זה נראה לי סביר, רק במהלך הנסיעה הבנתי שאני התיירת היחידה שעלתה על רכבת זאת  ואחר-כך אנשים יאמרו לי: "משוגעת" ו"מה חשבת לעצמך?"

היממה הראשונה עברה בנעימים: יצרתי קשר עם שכניי מהקומה הראשונה, לדרגש השינה. הם סיפרו לי שהם נוצרים ובימים הקרובים יש להם חג לכבוד אחד הקדושים (הוזמנתי לבקרם ואף נעניתי להזמנה, אך זה לסיפור אחר) היו לנו גם שיחות פילוסופיות, שאז, עדין בגילי הצעיר, הייתי מסוגלת לנהל.

הנסיעה לוותה בעצירות רבות, כאשר לכל עצירה ריטואל קבוע: מוכרי קפה ותה מסתובבים בין הנוסעים, נושאים על גופם מיכלים עם שתייה חמה וכוסות חמר, אליהם נמזג המשקה המתוק והחם. הקפה היה מוכרז בקול דק וסטקאטו מהיר: "קופי, קופי, קופי" ואילו התה הוכרז בקול נמוך, צרוד ואיטי: "צ'אי, צ'אי, צאי". בחלק מהתחנות מכרו כל מיני חטיפים מקומיים: מאפים נטפי שמן, בוטנים ובננות. להמולה זאת הייתה מצטרפת עליה של קבצנים מקומיים, אנשים מעוותי גוף המהלכים על ידיהם ורגליהם בו זמנית , פושטים יד בתחינה.

להשלמת התמונה היה צריך להביט ברציף ולראות כיצד אנשים מצחצחים שיניים, מתגלחים, מתעמלים ומתקלחים.

ביום השני הופרה האווירה הפסטורלית על-ידי קבוצה של גברים לבושי גלימות שחורות ארוכות וזרי פרחים על צווארם. הם נדחקו ללא כל בושה ל"מרחב המוגן" שלנו ועשו בו כשלהם, כולל שירת מזמורי הכת אליה היו שיכים.

לקוצ'ין הגעתי עם חשכה. לאחר שפרקתי את תרמילי במלון מקומי, לקחתי אופנוען שיביאני לבית הכנסת. בדרך הייתי חייבת לבקש ממנו לעצור בכדי להוציא מעיני עדשה ששרפה. בעודי חצי עיוורת, נאבקת בחשכה עם העדשה, אני רואה את הבחור עומד בצד ועושה בגופו כל מיני מעשים שיפה להם צנעת הפרט. המשך הדרך עד לבית הכנסת לוותה בתהייה בראשי: "האם ראיתי נכונה?"

האכזבה הייתה גדולה: בית הכנסת היה כבר סגור, ללא סימן של נר, או חנוכה או אנשים נושאי שירה ותפילה.