שכבתי במיטתי ביום שישי לאחר משמרת מעייפת במגן דוד אדום. בהיתי בתקרה.
השנה מלאו לי 42. מה עשיתי בחיים האלה למען עצמי? התחתנתי, נולדו לי שלושה ילדים מקסימים, הקדשתי את חיי לבניית קריירה מקצועית ועתה ממרום גילי, אני מחפש את השנים שחלפו ביעף ואין בכוחו של הזמן שצברתי להחזיר לי את נעורי.
מחשבה טורדנית חדרה אל המחיצה האטומה מאחוריה החבאתי את עברי. המרוץ אחר ההצלחה הייתה הדרך שלי לבנות עתיד טוב ולתקן באמצעותו את העצבות שבי, האם אפשר לבנות משהו איתן על בסיס רעוע? איני אוהב לחטט בזיכרונות ילדותי ובגרותי, אני משתדל לדחוק אותם חזרה למקומם, עמוק בפנים.
קולו הרך של רון בני שהשתנה לקול נמוך וגברי, אשר מביט עלי מתמונתו התלויה על הקיר בחדרי, חזהו החשוף כשהוא יושב בחוף הים על כסא הנוח מזכירים לי אותי שהייתי בגילו, שערותיו השחורות ופניו עם החיוך השובה מחזיר אותי להווה.
גם בתי שיר שהיא הבכורה בילדי, בת 18 מתגייסת בקרוב לצ.ה.ל שערותיה פזורות על כתפיה במן מניפה שחורה והחיוך המקסים שמקבל אותי כשאני חוזר ממשמרת מזכירים לי תמיד את אימה שהתאהבתי בה לפני שנים.
קורן בן הזקונים דומה לאחיו רון רק צעיר יותר אוהב לנהל עצמו במטבח, עוזר לי ככל יכולתו בהכנת תבשילי הבית כפי שהייתי אני בגילו, להתוודע לבישול ולרכוש ניסיון בהכנת האוכל.
אני שומע את טריקת הדלת על חלומותיי. אשתי לוקחת את קורן לבית הספר, רון ושיר עצמאיים בזכות עצמם.
אני עובד שנים רבות במ.ד.א. מור שתחייה אם ילדי,מעניקה לי תמיכה רבה בלימודי, אני יודע היטב את החולשות שלי, אך בחיים זה הרצון להצלחה ותעוזה, ברוך השם יש לי את שני המרכיבים האלה. בסופו של קורס הפרמדיקים, יצאתי אחד התלמידים המובילים וגם בעבודה אני איש פרקטי מוביל באירועי נפגעים.
מור אשתי ששערותיה השחורות והארוכות מתנפנפות על גבה, עיניה החומות החודרות בפניה היפות השחומות, מגיעה מעבודתה ומארגנת את הבית ואת הילדים.
"התעוררת מהר אחרי משמרת !" היא מעירה כשחיוך ניבט מפניה".
בנסיעה לשוק במכוניתי אני נזכר, הייתי ילד שובב שהיה קשה להרגיעו. להוריי, במיוחד לאימי סיפרו הגננות והמורות שאמיר ילד מאד אקטיבי. הייתי בכל מקום, עובר ממשחק למשחק מפעילות לפעילות, מפריע לסביבת הילדים שלא שיתפו איתי פעולה לפי חוקיי. בבית הספר הבעיות החריפו, הייתי מפריע המון.המורים היו מזעיקים את אימי לשיחות רבות, היא דיברה איתי וניסתה כל שיטה, כל תוכנית ותמיד אחרי תקופה קצרה חזרתי לסורי. לא נכון שלא ניסיתי, ואחרי שיחות עם הורי ויועצת בית הספר, פשוט הפלתי דברים, התרוצצתי ללא הפסק, דיברתי הרבה, התחמקתי משעורי-בית וממטלות בית הספר, ועוד התנהגות שיצרה ריבים גם בבית. לא היה יום ללא ויכוח, ללא ריב, שוב התנצלתי, שוב הבטחתי ושוב זה היה קורה. באותה תקופה לא הייתה מודעות להיפראקטיביות, ובטח לא לריטלין.
בלימודים הייתי בתחתית הציונים וללא הצלחה דבר שהיה לי לכישלון בהרבה תחומים. גם בחברת הילדים הצקתי בלי סוף ובמשפחה. אני יודע שאימי במיוחד וגם אבי שברו את ראשם כיצד להפחית מהמתח שנוצר בבית בגללי והחליטו להביא לרגיעה אם ישלחו אותי ללמוד בישיבה חרדית באופקים. בחופשות מהישיבה קצת נרגעתי אך לא למדתי כלום ושנה אחרי כן העדפתי ללמוד בפנימייה חקלאית שם היה לי יותר קל, העיסוק בעבודה חקלאית ולימוד נהיגה על טרקטור הטיבו איתי ונתבו אותי לעיסוק בנהיגה במיוחד בצבא בכלי תעבורה שונים כמו משאיות, אמבולנס, וסמי טריילר.
בצבא הייתי חייל בעייתי הדורש פתרונות מהירים לצרכיו.
באותה תקופה הורי התגרשו דבר שהביא אותי לסערת רגשות, פחדתי להשאיר את אימי לבד. השיבוץ ברפיח כחייל קרבי לא מצא חן בעיני מכיוון שהייתה זו תקופת האינתיפאדה הראשונה בה גם נפצעתי מזריקת אבן ואושפזתי בבית החולים סורוקה ליומיים, ביקשתי לצאת מהיחידה ונעניתי בשלילה, ערקתי ונשארתי בבית, כשחזרתי לצבא לא לפני שאיימתי על מפקדי כי אתאבד, נכלאתי בכלא 6 לחודשיים לאחר מכן ניתן לי מה שביקשתי: חטיבה 401 שריון בה שימשתי נהג נגמ"ש של המח"ט והשתחררתי בציון גבוה של פעילות.
צריך אחרי הכול לזכור, אמרתי לרעייתי:
"מחקרים מצאו כי אנשים שסבלו בילדותם ובהתבגרותם מהיפראקטיביות לא פחות חכמים מאנשים אחרים, הם בעלי דמיון מפותח, יצירתיות, חוש הומור, נמרצות רבה ורצון לעזור לאחר."
"נכון היא הנהנה....אני מסכימה לגמרי."
"אולי בגלל שאני אדם עם שמחת חיים ומאמין שכל אחד אחראי להצלחתו עם הרבה מוטיבציה ומזל. את האמת," הערתי בחיוך
"היית מאמינה שאצליח בקורס פרמדיקים ועוד בהצלחה."
"בחיים לא! שטותניק שלי."
