הלוואי והייתי יכול לעשות משהו, אבל לא יכולתי לעשות כלום. פשוט עמדתי שם והסתכלתי כמו כולם. הסתכלתי איך אבי שפיץ מפוצץ לדודו המכוער את הפנים. כול אגרוף ששלח פצע, כאב, השחית. כול חבטת רגל עצומה גררה אחריה אנקת כאב, כוונה בדיוק לפגוע. דודו שכב על הרצפה מגן בשני ידיו על פניו כאשר אבי מדי פעם שולח לעברו חבטה נוספת ומקלל
"יא בן זונה אני אראה לך מה זה ," הוא אומר ושב ובועט בו בפניו.
"אני אלמד אותך, את כולם, מאה פעם אמרתי לך, לא להתעסק עם אבי שפיץ."
ריחמתי על דודו המכוער שבעצם לא היה כול כך מכוער, זה רק הכינוי שדבק בו מכיתה ג' כאשר המורה רחל אמרה "שדודו הוא הישראלי המכוער וכול מעשה שלו הוא מכוער." מאז כולם פשוט קראו לו דודו המכוער. האמת, לא נראה לי שזה הזיז לו, בעצם הוא מעולם לא מחאה על השם, נראה כאילו הוא השלים איתו בתוך עצמו.
הצתתי סיגריה והסתכלתי על דודו, מאפו נזל דם, עינו הימינית הייתה נפוחה . אבי התיישב על הסלע שליד המדרכה הוציא סיגריה והביט בי. ידעתי מה עובר בראשו, ידעתי מה עובר בראש של דודו , ידעתי גם שהרחוב הזה לא ידבר, לא יזעק, לא השכנים, לא העוברים והשבים בעצם אף אחד. ככה זה שאתה גר בשכונה קטנה בעירה קטנה כולם מכירים את כולם ובעצם לאף אחד לא ממש אכפת. בדיוק כמו שלא היה אכפת לאבי שפיץ שדודו גדל איתו כול חייו, היה איתו באותה השכונה, נמנע מאילו שנקראו חבריו. יחד הם יצאו למסיבות, יחד הם ניסו לזיין בנות בשנות ההתבגרות, יחד, הרבה יחד שהפך לבד פצוע ומדמם. דודו התיישב על הרצפה והביט בי, לא יכולתי לעשות עוד עבורו דבר, הוא ידע זאת. זרקתי אליו את קופסת הסיגריות ואחר כך המצית הוא שלח את ידו תוך שהוא נאנק והוציא סיגריה אחר כך הדליק אותה מבלי לנסות לקום מכתים את הקופסא בדם טרי שנזל על ידיו.
אמרתי לו, אמרתי לו אלף פעם "תתרחק מאבי, הוא בן אדם מסוכן," אבל דודו לא רצה להקשיב לי . "אתה לא מבין, "אבי עושה לי כבוד אנחנו חברים עוד מהתיכון" ככה הוא אמר לי. שתקתי מה יכולתי להגיד , הבן אדם לא רוצה להבין .
אבי קם על רגליו הביט בדודו ואמר "יש לך בדיוק שבוע לארגן לי את הכסף שאתה חייב לי, לא יהיה הכסף, הפעם אני גומר אותך ואני מתכוון לזה," הוא אמר השליח את בדל הסיגריה הביט בי והלך.
דודו השפיל את מבטו התקדמתי אליו והושטתי לו את ידי, הוא אחז בא וקם בזהירות תוך שהוא מעוות את פניו. התחלתי לצעוד לכוון הרכב, "בוא אני אקח אותך הביתה," אמרתי.
תמיד ידעתי שזה יבוא, שיום אחד אבי יגמור את דודו. כולם יודעים מי זה אבי, הבן אדם אין לו אלוהים ודבר אחד בטוח, אף פעם אל תהיה חייב לו כסף. דודו לא יכול היה להבין את זה הוא האמין שאבי חבר עוד מימי התיכון . ככה היה תמיד, דודו לא יכול להבין את המציאות יש לו מין ראיה נאיבית לא ברורה.
עלינו על הרכב, התנעתי את המונע ונסעתי בתוך השכונה הישנה. דודו הביט דרך החלון שואב באיטיות מהסיגריה שלו. רוח קרה חדרה מבעד לחלון הפתוח, השמש כבר עמדה להעלם למצוא את מקום מפלטה מעמל יומה. הרכב עצר דוד ישב ושתק. שאף את הסחיבה האחרונה מהסיגריה.
"כמה אתה חייב לו ? "
"שלושים אלף ."
"ואוו" נפלט לי "חתיכת סכום". אין שום סיכוי שבעולם שדודו משיג סכום כזה תוך שבוע, במיוחד שהוא לא עובד גרוש פלוס שתיים וגר אצל ההורים שלו.
"מה תעשה ?" שאלתי .
"לא יודע, אמר ויצא מהרכב .
ישבתי עוד דקה ארוכה מביט בדודו צועד בקושי לבית הוריו הקשישים ומשהו הציק לי, משהו עמד בליבי וקרה לי. נכון עברו הרבה שנים ודודו אף פעם לא היה חבר וזה בלשון המעטה אבל הפעם זה סופי, אם הוא לא פוטר את הבעיה הוא היסטוריה, הוא עבר, הבן אדם גמור. היד נשלחה הצתתי לעצמי סיגריה ונסעתי הביתה.
הכי פשוט זה להגיד מה זה עניני ולהמשיך הלאה אמרתי לעצמי בעודי מכין כוס נס חם. הכי פשוט זה להמשיך בשלך, להמשיך כאילו כלום. אבל זה לא כלום, ובעצם זה הכול. המציאות המחוריינת הזו שבשגרה הזו. לגמתי מהקפה והרגשתי חסר מנוחה .
גם אם אני אמצה היכן שהוא ת'כסף ולא שהיה לי אפילו רעיון דודו נרקומן ובעוד כמה חודשים הוא שוב יחזור לאבי וחוזר חלילה . נרקומן זה נרקומן , זה לא כמו כול החברה שמעשנים איזה עשב או חשיש שותים קצת והכול טוב, נרקומן אין לו גבול.
לך תבין ת'עולם הזה סיננתי לעצמי והדלקתי את הטלוויזיה מנסה למצוא תחנה על מנת לברוח קצת מהמחשבות.
צלצול הפלאפון כעבור שעה הוציא אותי מארץ ירוקה עם פלג מים בו הדובים מחפשים את דג האלתית לפני שנת החורף שלהם. הסתכלתי על הצג מסרב להיפרד מהמראה המרהיב אבי שפיץ ??? מה הוא רוצה ממני עכשיו ?
לפרק 2
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=77859
