דו שיח

נסחף אני כשיכור מריח הילולייך
לטפס לפסגה ורודה ובלתי רכונה
להלך בעמק החצוי בינות הדרייך
לגשש בך דרך עשבייה תיכונה
להחליק אט מטה במורד שיפולייך

ואני בצר לי יושבת

מביטה אל האופק מריחה ריח כמיהתי

רואה תסריט הסופי ולי דמעה נושרת

מבינה את אשליית המוגמר ושואלת היכן הוא מורי

אל שער גניך אל לך חמודתי בצר שבת

יש מי מריח ריח כמיהתך

ואף שבא וחולף כ-שבשבת

הוא המורה למימוש אשלייתך

ילמדך תאווה צרופה כמחשבת

תנשור הדמעה מאושר גמיאתך

כקורא זו שעתך