נשף והפלה

"יאיר? אתה רוצה להגיד לי שאתה באמת יכול ללכת עכשיו? אתה יכול להגיד לי שברגע הזה, אתה תעלם עם החולצה הלבנה שלך? תיתחב את ידך לכיס הג'ינס שלך, תחייך את החיוך העקום והעצוב שלך.. ותלך מכאן? אתה באמת יכול ללכת יאיר?? אתה באמת יכול לעזוב לעד? "שאלתי וחייכתי, והכבד שלי דמע מבפנים.  יאיר רק גירד בידו הבהירה את שיערו החלק והנשכח. הוא התיישב בנונשלנטיות על הכסא שהונח מול שנינו. מול עיניו. "ומה אם לא אלך עכשיו? אז נהיה כך לתמיד? נברח ונברח?" זיכרון עצוב השתקף על פניו. אני שילחתי את ידי ושרטתי את פניו. "זו אני."הכרזתי בתקיפות שקטה. "זו אני. אותי לא תעז לשכוח. והאמת היא, שאתה אפילו לא חייב לברוח. אבל מי יבחר להשאר עם האהובה ששורטת את עורו ונשמתו ופניו? זאת אני. שעמדה מולך ברגעי המצוקה והאושר ולימדה אותך מה הוא מוות ומה הם חיים ומה היא שכחה ומה הם אלפי שקרים... אני יודעת שכששתית חשבת עלי. כשניפצת את עצמך על המכונית ההיא, בגיל 15, רווי ברעל אלכוהולי מלוכלך. רצית לשכוח ממני. לנפץ אותי יחד עם הזכוכית. איבדת את עצמך.והאמת שאת עצמך אף פעם לא מצאת בך כל כך, לכן חיפשת בי... בגוף שבגיל 15 עדיין היה סגור ונשכח. לא זכרתי אז מספיק, מה התכולה והעומק שנמצאים בתוכי, מה הן ההבטחות שנתתי לך בין שערי המוות.. כשקראת בשמי, תשארי. "

יאיר הסתכל בי והגב שלו נמתח. כמו מעצמו, כאילו הוריד מעצמו נשל נחש. "אני עזבתי כבר.. מבינה? אני פשטתי כבר, את העור, את ההבטחה.. ההיא השקרית, חסרת הבסיס, הרי ממילא את תעזבי שוב מהתחלה..." פשטתי את הג'קט האדום שכיסה אותי ועטפתי את גופו, יאיר היה כל מה שרציתי וגם לא. שיר אחד היה לי, וקראו לו יאיר. זכרון אחד כאב לי,ורק הוא זכרון אמיתי, הדמות שלו, העור, העיניים העצובות, מתיקות של ילדים. הוא דחה אותי ביום ההוא שהיה חייב לקנות סוכריית גומי מתוקה כשהסתובבנו עם הכמעט ילדים שלנו בעיר העתיקה. הוא דחה אותי כששתה אלכוהול. הוא דחה אותי כשהפך אלים ומשוגע. אבל יאיר הוא תמיד שיר, ותמיד בשר, ויותר מהכל הוא זכרון חי שלא נדם, הוא ממשיות מעורפלת בתוך הדמיון, הוא כביכול רק בראש, רק בסיפור המרוחק על רגע שאבד...אבל הוא כאב כל כך אמיתי, שלאף אחד אין את היכולת לקום ולהגיד "הוא היה. רק היה. כבר היה. עבר..רק"  רגל קטועה ממשיכה לכאוב לאחר שכרתו אותה. וכך האהוב שלי ממשיך לחיות גם כשהזמן מתיימר להרוג אותו. ומה הוא הזמן בתוך המערבולת של הלב והקיבה? מה הוא הזמן שנמדד בדקות יבשות? מוסכמות חברתית חזקה בין כל האנשים בעולם...

"אני אלך איתך לנשף. אני יודע  שזה כל מה שרצית.. כל מה שביקשת. אני אלך איתך לנשף, ואת תהיי יפה יותר מכל מי שמעזה, מושלמת ונוצצת ומחויכת ומרהיבה. ואני אאחוז בידך, ונפסע יחדיו בין ההמונים, את לא תרצי להפגין קרבה, כי את מכובדת מידי, תשמרי מרחק נאה וממוקד מטרה. המטרה ודאי תהיה כל אותם בדחנים שהעזו לזרוק אותי ואותך אל מאחורי הקלעים, לי לא אכפת היה להשאר שם... אבל את תמיד רצית את אור הזרקורים. עכשיו תגידי שזה לא אור הזרקורים, אלא המשמעות שבלעשות משהו נרחב, ואני אגיד לך... שאם תסתפקי באהבה של הבית, באחריות על הדברים הקטנים בחייך, לא תצטרכי לבכות עלי, תוכלי לשמור אותי לעד.  אבל את כבר לא תקשיבי.. מסוחררת ומשוכרת מטעם האשליה שהתממשה, הפעם תוכלי לתת בחזרה את המכה.. לא עוד גאווה פגועה, לא עוד שמלה יפה, תסרוקת מושלמת, חיוך נוצץ, ולב מכיל דמעה. הפעם ההצגה שלך תהיה מושלמת, אמנם רק לכמה רגעים. אבל הפעם אני זה שיהיה איתך בנשף. לא חבר אחר ששמח למלא את מקומי, כשאני מסתכל עליך בכאב אך שורק בזלזול ועושה אותך לפיסת בשר יפה. הפעם אני אהיה זה שאחזיק את היד שלך. כשתלכי בתוך השביל המפואר. ממוקדת מטרה".

יאיר קיים את הבטחתו בכבוד רב. ליווה אותי לנשף ולא שכח שום פרט.  אני הייתי מאושרת עד הטיפה האחרונה. ובכל רגע שעבר, הרגשתי את הנוזל שניגמר בתוך בקבוק השבועה. ובכל זאת, לעולם לא השתתפתי בהצגה כל כך אמיתית. היא כמו הזכרון על יאיר, כביכול נעלמת, כביכול אבודה, אבל התחושה הזאת, אלוהים... התחושה הזאת, כל כך חזקה, שאיך יכול הזמן למחוק את המשמעות? הליבה? במה יכול להפחיד אותי הרגע הבא?

זהו, נגמר הנשף. אני עומדת מול המראה. רק לפני כמה דקות הוא היה. וכבר הופך לזיכרון. איזו מציאות נוראה. 

השמלה כחולה ונוצצת. הכפפות לבנות והסיכה שבשערי אוספת ומשתלטת.  מסביב לראשי מתעופפים הזכרונות האחרונים, החיוך שלי בוהק ומספר על הבטחה שמומשה. איך שג'ואנית הסתכלה עלינו בקנאה. למרות כל התככים שלה הצלחנו, לעלות אל קידמת הבמה. בעבר היא נתנה לנו להרעיל את עצמנו. מוות טבעי. אם לא אוהבים, אז אויבים. היא ידעה שנוכל לשקר אחד את השני לעד בעידודה. אז היא, ושירינה, וכל החברים...עזרו לנו לשקר. לקרוע את הכורים.  אך לבסוף... למרות הכל, למרות קללותיה של המכשפה הרעה, הגענו יחדיו לנשף, נצחון של האהבה.

זהו נגמר הנשף.

יאיר הלך. הוא לא נמצא. אני לבד מול המראה. קיבלתי את הנצחון שלי, את רגע הנקמה. ועכשיו שיחררתי אותי, נתתי לו ללכת מתוכי. לכן הדם שלי יורד על השמלה היפה. והפנים שלי מתחוורות ונשחקות מהכאב הנורא. ידעתי שכשיעזוב ימות גם מה שהוא השאיר. הרצון הנשכח שלו לחיות איתי בחום של בית, במציאות קטנטנה. זה בסדר, חשבתי לעצמי, לא הייתי יכולה. הייתי נחנקת. לא רציתי את זה מההתחלה.

אני חופשיה.

יאיר הלך וכאב בתוכו גם את הכאב שלי, הסכים למלא את התפקיד ששללתי מעצמי בעקשנות,כעס והתרסה. יאיר רק חייך את חיוכו העצוב והלך , מגרד בידו את שיערו הנשכח . הוא זוכר את הכאב של שנינו, את הכאב שאני לא מאשרת, מסכימה. לכן החיוך שלו עצוב, חייל במלחמה שמחסלת את עצמה.