שאף אחד לא יגיד לי שאני אלך לגיהינום, את הגיהינום אני חיי ממש עכשיו, ואם יש גן עדן עלי אדמות אז הוא לא שם. על מסך הטלוויזיה אני רואה הפגנת ענק בכיכר רבין, הפגנה למען שינוי חברתי, שלוש מאות אלף איש עומדים ומפגינים לשינוי. גם אני בעד שינוי, אבל לא השינוי שלהם. הם אפילו לא מבינים על איזה שינוי מדובר, השינוי צריך להיעשות, זה ברור, רק איזה שינוי. לפני שכול הפוליטיקאים יושבים שם עם מנהגי המאבק החברתי הייתי מזמין את כולם לכאן, כן לכאן, אלי הביתה, ואחר כך לשכנים שלי, ובכלל לכול אותם שוכני הקוביות, ואם יש משהו שלא מבין את המושג הזה שוכני הקובית אז ברור לגמרי שהוא לא שם. הקוביות הם כול אותם בלוקים בני עשרות שנים בהם נמצאים דירות קטנטנות ומוזנחות. בד"כ בין הקוביות יש טינופת, תרתי משמע, טינופת פיזית כמו מזרקים משומשים, קונדומים מטונפים וריחות שמאוד קשה לסבול, לצד טינופת אנושית, נרקומנים, עבריינים אלימים, ונוער שגדל לתוך מציאות שכזו והופך במהרה לחלק מתוכה. הלוואי ומבקשי המהפכה החברתית היו שומעים, או רואים אז אולי דברים היו נראים קצת אחרת.
קמתי ממקומי וניגשתי למטבח המאולתר. הכנתי כוס נס קפה והתיישבתי על הכורסא שלי שמשמשת גם מיטה, לא חולף לו רגע ודפיקות נשמעות בדלת. בעצלות מלווה בפליאה ניגש אל הדלת. זוג עיניים תכולות וחיוך מלטף נראה בחשכה.
"ערב טוב תומר," היא אומרת ונשענת על הדלת.
"ערב טוב מירב," אני מקבל את פניה בחיוך נהנתני נדיר עד פחד.
"אני יכולה להיכנס ?" היא שואלת ולא ממתינה לתגובה. אני עוקב אחר צעדיה מביט בישבנה העגלגל שנע הינה והינה בתוך חצאית קצרצרה.
היא מתיישבת ומביטה בי ואיננה אומרת דבר, מבטה סוקר את דירת החדר הקטנה וחוזר אלי.
"אתה מתכוון לסגור את הדלת ?" שואלת ומחייכת.
"בטח," עניתי חצי בבהלה על השקיפות הרגשית שהפגנתי. סגרתי את הדלת וצעדתי אל הכורסא ליד, אז התחרטי ונגשתי למטבח המאולתר מנסה לשב למצוא דבר מה לכבד את האורחת .
"קפה?" אני מסנן לאחר תהייה וחיפוש שלא העלה דבר.
"בשמחה, הבאתי איתי את המנה העיקרית," היא צחקה. הכנתי כוס קפה נוספת והנחתי לפניה כאשר אני מתלבט אם לשבת לידה או בכורסת היחיד המרופטת .
היא הרימה את עיניה לשנייה קלה מביטה בי לרגע וחוזרת למלאכת הגלגול.
התיישבתי על הספא המרופטת מביט באצבעותיה המשוחות בלק אדום מגלגלות את ה"עשב" לג'וינט.
"קח," היא הושיטה לי את הג'וינט.
הצתתי את האש, עשן ריחני מילאה את החדר בעוד אני שואף מספר שאיפות ומעביר את הג'וינט אל ידה מתעכב לשנייה קלה חש בעור ידה הרך וחוזר למקומי.
"לא ציפיתי לראות אותך כאן, בכלל איך ידעת היכן אני גר ?"
"יש לי מקורות משל עצמי,"היא צחקה והחזירה את הג'וינט אלי.
"יפה, עבודה טובה."
היא חייכה אלי ונשענה על הכורסה משנה את תנוחת רגליה השלובות תוך שהיא מאפשרת הצצה נדיבה אל בין ירחיה.
לא יכולתי להבין מדוע היא כאן, בסך הכול נפגשנו במסיבה אצל מכר משותף, חבר מימי התיכון שעוד שומר לפעמים על קשר. למרות השיחה הארוכה לא הבחנתי בדבר בהתנהגותה, שהיא מגלה בי עניין, למרות שמהשנייה הראשונה שראיתי אותה היא מצאה חן בעיני. רק אחר כך הסתבר לי שמעבר ליופייה המדהים מסתתרת אי שם בפנים דמות מעניינת, למרות שהיא כמו שאורי המארח שלנו באותה המסיבה אמר "היא לא בליגה שלך." אבל עכשיו היא כאן , מחייכת אלי.
"הדירה שלך ממש קטנה."
"כן אני יודע, זה זמני." חייכתי נבוך.
"זמני זה הדבר הכי קבוע בחיים," היא אמרה וכול שיכולתי לחשוב באותו הרגע עד כמה היא צודקת.
"אולי," לא, התווכחתי ונראה לי שזו התשובה הכי חכמה שיכולתי לענות.
"מותר להיות ישירה ?" היא שואלת ומעוררת אצלי את התהייה האם השאלה הזו נובעת מהשפעת הג'וינט שנותר כבוי בידי או מאופייה הבלתי מובן .
"ודאי," השבתי מסוקרן.
"אתה מוצא חן בעיניי." היא אמרה וחייכה. אני חושב שזו הפעם הראשונה בחיי שנתקלתי בכזו ישירות, אולי זה הגיל, בתחילת שנות השלושים לחייך אתה מקבל בטחון או שוב, זה שלה, היא כפי שהיא, כפי שלמדתי והתחלתי לחבב.
"תודה," עניתי נבוך מתלבט אם לחשוף אף את קלפיי בשלב כול כך מוקדם של המשחק שלבטח הוא שלה ולא שלי, לפחות כך הרגשתי. לא בשלב זה של חיי לאחר נשואים כושלים וילדה, לאחר ישיבה בבית הסוהר, לא בשלב הזה אינני מחפש משחקים.
"הייתי רוצה להכיר אותך."
נותרתי נבוך, לא ידעתי מה להגיד, רציתי להגיד לה, לא כדאי לך, רציתי להיות כנה. רציתי לומר לה תתרחקי, אני בן אדם לא טוב, שום דבר טוב לא יצא או יצא ממני אי פעם. רציתי לומר לה אני אשפת מולדת, זה שאפשר לוותר עליו, זה שעשה צבא בקרבי, אחר כך מילואים שנה בשנה. זה שפתח חברה להובלות שאחר כך הפכה חברת כיסוי לסחר בסמים. זה שיש לו ילדה שחייה בלי אבא והוא מבקר אותה רק אחת לשבוע בהוראת בית המשפט. אבל שתקתי.
הרכנתי את ראשי הבטתי על הג'וינט הכבוי שבידי וחייכתי קלות. אינני יודע אם זה היה חיוך של אושר על המזל הטוב שנקרה בדרכי או שמה חיוך של ייאוש מהידיעה הכול כך ברורה שבשנייה שהיא תדע מי אני, היא תברח.
הפלאפון צלצל, על הצג הופיע השם אבי שפיץ, הנחתי לטלפון לצלצל.
"אתה לא עונה ?" היא שאלה .
"לא, לא בא לי לדבר איתו עכשיו." עניתי והדלקתי את הג'וינט.
"יפה מה שעשית כאן על הקירות, תמונות וטקסטים המתארים את הנראה, מי עשה ? אתה?"
"כן," עניתי בעודי מנסה לעכל את דבריה.
"אתה לא דברן גדול."
"אני לא כול כך יודע מה להגיד."
"תגיד מה שאתה חושב," היא שוב חייכה את חיוך הקסם שלה.
"אני לא כול כך חושב שזה ילך בינינו," ניסתי להיות הכי הגון שאפשר למרות שהבחנתי ממבע של אכזבה בעיניה.
"למה ?" היא שאלה ולקחה ממני את הג'וינט והצמידה לשפתיה בחושניות מטריפה.
"כי אני לא בדיוק מי שאת חושבת," נאנחתי.
"אני יודעת עליך הכול." היא אמרה וקמה על רגליה תוך שהיא צועדת לעברי. חשתי שאני הוזה, ששהכול סרט ואני בתפקיד ראשי של הצגת חיי. ניסתי לקוות שזה הסימן שייחלתי לו, שהמגע הרך על שפתי אינו עוד הזיה והוא מציאות. ניסתי להאמין שהמגע הרח של שדיה אינו שמימי כי התחלה מתמשכת. ניסתי להאמין שאני בדרך לעידן חדש וגם לאדם שכמוני מגיע הזדמנות ללגום מאגם האושר המתרחק והולך.
אבל המציאות טפחה על פני מיד ממש מבלי להמתין הטלפון שוב צלצל ואז הודעה אני יודע שאתה שם, יש לי כאן חבר משותף שרוצה לדבר איתך יצחק כהן, אז כדאי שתיצור קשר מיד.
