גשם שוטף הציף את הרחוב החשוך. פנס רחוב בודד נלחם מלו עוצמתו הדועכת להאיר את הרחוב. נהר מים שוטף עולה על גדותיו בפוגשו את ביוב הניקוז הסתום וגורר איתו את זוהמת הרחוב.
לא רציתי להיפרד מגלית אבל הייתי מוכרח, אם איציק משואשוילי מחכה לי אז אני חייב להגיע נפרדתי ממנה בתקווה לפגוש בא שוב, בהקדם, כאשר נותרתי עם כול תאוותי בידי מביט השמימה אל החושך המעונן ומבקש בכול ליבי כי תשוב ההזדמנות שנית. את איציק או כפי שחבריו מכנים אותו איצקו הכרתי בכלא למרות שידעתי מי הוא כול חיי. הוא היה אחד מראשי אחת הכנופיות החזקות בארץ שמקום מושבם בעיר הולדתי. איציק ישב 5 שנים על סחיטה ואיומים. זו לא הייתה הפעם הראשונה וכפי הנראה לא האחרונה.
במזג אוויר כזה הדבר האחרון שרציתי זה להסתובב ברחוב, הכנסתי את ידי לתוך כיס המעיל ואצבעותיי מיד נכנסו לחור הענק שהיה בו עוד לפני שנכנסתי לכלא. רוח קרה נשבה, התחלתי לצעוד לכיוון ביתו של אבי כאשר הרוח הקרה מצליפה בפני הרטובות.
אפשר להגיד שכמעט מיד שהגעתי לכלא איצקו אימץ אותי ודאג לי. הכוונה ב"דאג לי" זה להכול, עבודה טובה, סיגריות, אפילו השלמתי בגרות בהשפעתו, שלא נדבר על יחס אדיב מצד האסירים ואף הסוהרים. לא שהבגרות עזרה לי אבל לפחות הזמן עבר בצורה עניינית ולא עפו להם סתם שנתיים מהחיים. אף פעם לא הצלחתי לחדור לראשו של איצקו, הוא היה רחוק מלהיות העבריין הממוצע. איצקו החזיק בידיו כישרון נדיר ויכולת בלתי מובנת לנתב דברים לכיוון שרצה."החיים זה משחק שחמט," הוא חזר ואמר, "תמיד יש לראות כמה צעדים מראש." מהצד האחד היה ראלי במחשבותיו, מהצד השני השיג את מטרותיו בכוח עצום ובלתי מובן, ואולי מרב כוחו נבע מהאיש עצמו. איצקו היה בחור נמוך קומה אבל איש חזק, מאוד חזק, בעל יכולת ביטוי יוצאת דופן, בעצם איש אינו יכול לסרב לאיצקו וזו רק בלשון המעטה.
מכונית חולפת משכה את צומת ליבי היא האטה לרגע ואז התרחקה. הרוח נשבה מלו כוחה הקור צרב בבשרי משחתי את צווארון המעיל תוך שאני תוהה את פשר הקרבה הבלתי מובנת בין איצקו לאבי שפיץ. אבי היה עבריין מקומי גס רוח ואלים, אך שאפתן, תמיד היה שאפתן.
בחיים אני לא אשכח, את מה שקרה. בעצם אם לא הייתי רואה את זה בעצמי ודאי לא הייתי מאמין. זה היה בערך חצי שנה לאחר שנכנסתי לכלא. יריב היה ילד, הוא הגיע אל הכלא לאחר שנתפס על חם בזמן פריצה לסופר מקומי, "הם הבטיחו לי עשרים אלף שקל עבור שעה של עבודה, הסכמתי, עשיתי את טעות חיי." כך הוא סיכם את מה שקרה. איצקו אימץ אותי, כיוון שגרתי איתו באותה עיר, אני מכיר חצי ממשפחתו ואיתם גדלתי כול חיי. אבל יריב היה ילד קסם, ילד בעל חיות יוצאת דופן. הוא התהלך ברחבי הכלא שהוא אוחז את במצית עליה היה חרוט "אוהבת מיכל" והשרה מיד אווירה חדשה בהומור הנדיר שלו. עוד באותו היום שהגיע יריב דאג איצקו להכניס אותו לתא שלנו, "כאן הילד יהיה מוגן," כך הוא אמר, ואז הוסיף "כאן הנחיתה שלו תהיה רכה."
הבלוק של אבי נראה מול עיניי, האצתי צעדי מחפש מחסה, אפי דלף, חום גופי עלה הרגשתי לא טוב. "עוד מעט זה יגמר," לחשתי לעצמי, "רק עוד מעט."
זה קרה אחרי הצהריים, יריב נכנס לתא ופניו נפולות. נשכב על מיטתו ולא אמר דבר. איצקו הביט בו אחר כך בי ושוב בו וקם על רגליו. "מה קרה יריב?" יריב הרים את ראשו הביט באיצקו בעיניים אדומות, "המצית." הוא רק אמר. איצקו קם על רגליו הביט בשלווה , ובי ומיד יצא מהתא. הלכתי אחריו וכול גופי רעד, הוא הוביל לאגף של הערבים. כולם הביטו בחבורה היהודית שצועדת במרכז האגף ואף אחד לא אמר או עשה דבר, רק המבטים, הרגשתי את העיניים על כול גופי. רגליי רועדות בקושי סחבו את גופי רק בקושי הצלחתי לעקוב. התא האחרון באגף בדיוק כמו אצלנו היה שמור לראשי האסרים, שם ישבו משפחת וואסר. איציקו נכנס לתא והביט באיסם "יש לכם שעה להחזיר את המצית," מבטו של איצקו לא נע, יכולתי לראות את איסם מצטמצם במקומו.
חזרנו לתא, הזמן לא זז. שעה חלפה לא קרה דבר, רק איצקו שרק לעצמו בעליצות בלתי מובנת. שלווה איש גדול מימדים שתקן בד"כ שתק כהרגלו, מה שצמרר עוד יותר. יריב שכב על המיטה ולא אמר דבר.
למדרגות הללו לא היה סוף, הרגשתי את חום גופי בוער, זע קרה עטפה את גופי, אבי אמר לי שהסיבה שהוא גר בקומה הרבעית היא המשטרה, "ככה שהם יבאו יהיה לי מספיק זמן להגיב," הוא צחק. עוד קומה בלבד ונעשה לזה סוף רק עוד קומה בלבד.
הגיע השעה שבע. איצקו לקח את המגבת וסימן לשלווה בראשו. שלווה הכניס את ידו מתחת למזרון והוציא דוקרן תוצרת עצמית והחביא אותו בתוך מכנסיו. מה קרה אחר כך אינני יודע ממקור ראשון אבל התוצאה היתה ברורה. המצית חזרה לידיו של יריב למחרת. שני גרוזינים נכנסו באותו היום למקלחות אחד עשר ערבים דוקרים, חתוכים מדממים, יצאו משם באלונקות.
הדלת נראתה מול עיניי, שאיצקו משואשוילי מבקש אז אתה מגיע ולא משנה מה מצבך.
