מול עצמי

נרדמתי מול עצמי כאשר כתבתי אותך 
וזה לא אומר כלום. אני באמצע מקום עם אותם הצבעים והאנשים עם אותם הפרצופים. מחפש צמרמורות בשביל לחזק את המילים הנוטרות שנשארו  על הדף

ואני לא בוכה, מנסה לזכור איך זה היה שאותך לא יכלתי לשכוח אבל מהמדפים כל הניירות בורחים וכתפיהן הקטנות של המילים שנוגעות ומטלטלות את ראשי לאותם הפחדים לאותם רגעים חמים גורמים לי להתהלך לאט במקום.

ידיי קושרות, רגליי כבדות והמחשבה התלכלכה מכל מיני מחשבות של אנשים זרים  .

לרוץ אני רוצה, לברוח. להשלים את עצמי ולדעת גם את מה שאני צריך לשכוח.