דובשנית שלי
השעה תשע
בערב, אני רואה אותה מדדה לעבר המקלחת, כרסה הולכת לפניה כמעט נושקת לערוותה והיא
נדה מצד לצד מעבירה כך את המשקל כדי שיהיה לה קל יותר להתקדם.
אני ממתין
בסבלנות שהיא תסיים את כל התהליך לקראת השינה ואז אני אחמוק לכמה שעות מהנות.
בינתיים אני
מדליק את הטלוויזיה בשקט ,לא להכעיס ולה להפריע, אני משחק אותה בעל טוב. אני רואה
אותה פושטת את השמלה ולובשת את החלוק הלבן שאני כל כך שונא ובאה לקראתי.
"שימי,
אני כל כך עייפה , לא יודעת למה , אתה סולח לי , אני הולכת לישון"
"למה
סליחה ? בכיף, אני מבין, לילה טוב מתוקה"
אני נושק לה
והיא סבה ופורשת למיטה. אני ממתין עוד כחצי שעה , שיהיה "על בטוח" ואז
אני מסתלק בשקט החוצה , לחופש.
דובשנית שלי
ממתינה לי ברכבה לא הרחק מביתי. אני מאיץ צעדיי ורואה הבהוב אורות שמכוון אליי, כן
זאת הדובשנית שלי.
"היי"
"כמה זמן
את כאן?"
"יאללה
כנס, לא הרבה זמן"
אני נכנס
ומרביץ נשיקה צרפתית חמה על שיפתי הדובשנית ושואב את לשונה עמוק בפי.
היא נמרחת
עליי ואומרת.
"שימי ,
נלך , נזוז למקום שלנו?"
אני מוצץ עוד
קצת דבש ואז מרפה.
"טוב
דובשנית שלי בואי נזוז"
דובשנית
מתחילה לנסוע, אני מביט בה וגופי בוער , אני מיישר את גופי מושך את ידה ומניח אותה
עליי.
"צילי
תראי כמה שאני אוהב אותך"
"שימי
תירגע , אני נוהגת , תיכף, עוד רגע נגיע"
אנחנו מתקרבים
לביתה של צילי, הדובשנית הסודית שלי, ואני כולי נרגש.
צילי עוצרת את
הרכב ואנחנו נכנסים לדירתה חבוקים וחסרי סבלנות.
"שימי ,
מתי תהיה כבר שלי, מתי תגיד לה כבר?"
אני לא עונה
וגוהר עליה בתאווה. היא סוגרת על גופי ברגליה הארוכות, שיערה השחור מסתבך בפניי
ובפי וריחו כריח וורדים. אני כורך את ידיי השריריות סביב גופה ונושם אותו אל
ריאותיי. היא חופנת בידה את שיערי הזהוב והמתולתל ומושכת את ראשי אליה ונושכת את
שפתיי וגונחת. אני, אני טועם מן האסור הזה ועולז.
אנחנו לא שמים
לב שהזמן עובר מהר וכבר השעה שעת חצות . פתאום אני שומע את הסלולרי שלי מצלצל, אני
ממשיך ולא עונה שוכב באפיסת כוחות. דובשנית מלטפת את חזי החלק ואני בעננים.
"דובשנית
שלי , רגע , הולך להציץ בסלולרי". אני מביט במספר וחושכות עיניי, סמדר!
אני קופץ כמו נשוך נחש, מתלבש במהירות , נושק
לצילי ומתנצל, לא שומע בכלל מה שהיא אומרת לי.
"יאללה
צילי תסיעי אותי"
"רגע, מה
קרה? שהיא תחכה"
צילי לוקחת את
הזמן שלה , מתלבשת באיטיות כזו שמרתיחה לי את הדם אבל אני מתאפק, חייב הסעה.
אנחנו יוצאים
לרכב והשתיקה רועמת. נוסעים ולא מדברים.
מגיעים לא
רחוק מביתי, הרכב נעצר ופני הדובשנית שלי זועמים ולא איכפת לי. אני נותן עוד נשיקה
פותח את דלת הרכב ורץ.
אני נכנס
לביתי והוא שקט כאילו אין איש, אני מסתובב בחדרים ולא מוצא את אשתי.
הלב פועם
והמוח מתחיל לחבר דברים . אני פותח את הסלולרי ומחייג לסמדר.
"הלו"
"סמדרי ,
איפה את?"
"אדיוט!"
"סמדר,
א... קראו לי ליחידה, זה בקשר לעבודה , הייתי חייב, אבל איפה את?"
"אני אצל
הוריי "
"למה מה
קרה?"
"יש לנו
על מה לדבר"
"אני כבר
בא"
אני לא חושב
הרבה ורץ ישר למטה לרכב, מתניע ונוסע לאישתי.
דלת ביתם של
חמי וחמותי הייתה מעוצבת להפליא ובצידה זכוכית חצי שקופה כך שיהיה אפשר לראות את
הבאים היטב.
אני עומד בפתח
ומצלצל בפעמון, חמותי מתקרבת לדלת ומציצה דרך הזכוכית ועיניה החומות שולחות אליי
קרניים שורפות.
הדלת נפתחת ואני
רואה פנים רציניות, אני הולך ישר אל אשתי ורוצה לנשקה אך היא הודפת אותי ואומרת.
"שב, שב
אני רוצה לומר לך משהו"
"מה קרה
סמדרי"
"לא
סמדרי ולא נעליים, השארת את הסלולרי פתוח"
הדם אזל מפניי
והחוורתי, תמכתי בידיי את גופי לבל אפול מכיסאי. החרשתי.
"מה קרה,
אין לך מה לומר?"
קפאתי
והתאבנתי ואיני יכול לענות.
"טוב אז
לי יש מה לומר לך"
"סליחה,
סמדר, סליחה, אני יכול להסביר"
"לא רוצה
לשמוע, אני יודעת הכל ונמאס לי כבר"
הוריה של סמדר
יושבים בשקט ואינם מתערבים, פניהם נפולים ועצובים.
" סמדר
בואי הביתה ושם נדבר"
אישתי שפניה
התעגלו מפאת ההריון יפתה, עיניה הירוקות זוהרות ולחייה ורודות, ובכל זאת נמשך אני גם
לצילי ולא מבין למה.
"לא באה
הביתה , אני רוצה להתגרש"
"למה?
אבל למה"
"אידיוט
אתה עדיין לא מבין למה"
פרץ של דמעות
יורדות על פניי בלי בושה ואני מתחיל לבכות כמו ילד. אני מסתכל על סמדר דרך מסך
הדמעות ורואה שהיא מדברת בכעס אבל אני כבר לא שומע כלום, אני חש בידו של חמי
שמושכת אותי למטבח , הוא מושיב אותי על כסא ומגיש לי כוס מים.
אני ממשיך
לבכות ואישתי לא באה לנחם אותי. הלך עליי.
רחלי ג.
1.12
