בלעדיך אין לי מה

אתה הפחד הכי גדול שלי.

והאור הכי גדול שלי. אתה הסיבה שרציתי לקום אל תוך המקום הזה, שוב, מהתחלה. אתה הפרידה הקורעת ששיחרה אותי לחופשי. אתה התשלום והחוב והכאב ואתה כל מה שאני מכירה, ואתה כל מה שאני באמת באמת מבינה. אתה הפחד הכי גדול שלי. והכיכר הרחוקה... שאני נסה ממנה עטופה בקור ומשב של חופש ואימה. אתה הסיבה שאני מחזיקה את כל הכעס הזה, אתה הרוצח, ואתה בכלל אהבה. אתה בכלל שיכוך כאב, ומתיקות חזקה. אתה הגעגוע המתמשך, אתה הטעם המר בבחילת הפרידה...אתה הפחד הכי גדול שלי. העבר...הרגש...המלתעות שמאיימות לבלוע אותי אליהן ולמחוק לי את המחר. כשאתה נוגע בי כל מה שבתוכי מתכוונן אל ההתעמקות והקירבה. כשאתה נוגע בי כל מה שבתוכי זועק, מהבהב, היזהרי מהמוות, היזהרי מהחניקה. אתה השקט הזה, במקום בו החיים מפסיקים לבעבע ולהגיב וליפול ולקום ולהתפוצץ ולהיקרע. אתה הדממה האכזרית הזאת, שמחכה שם בסוף, במקום שלא קיימת בו מטרה.

השיער שלך חלק. השיער שלך עשוי ממשי. גם כשהוא גזוז. השיער שלך הוא שמיכה שמבטחת ולוקחת אותי תחת חסותה. השיער שלך שופע געגוע ואהבה. אתה עצמך, שקט ועדין וחמים ונפתח. רגיש ופגוע ומתפרע ונחשף.

אתה הפחד הכי גדול שלי. ואתה גם בקשה. אתה הסליחה והזיכרון והעבר, והזהות, ובלעדיך אין לי מה.