גיבור

תמונתו הייתה תלויה לראווה בסלון ביתנו מאז ילדותי, מאז מותו.
היא הייתה סמל לגאווה ולכאב האבדון עבורנו.
הוא היה גיבור והוא היה בן דודה האהוב והיחיד של אימי במשפחתנו המצומצמת. 
אצלה הכאב היה אמיתי, הכאב העז והמחסור שלמזלי עד היום לא חוויתי, נשקפו בעיניה  כל פעם שמבטה רפרף על תמונתו. אצל יתר בני המשפחה הכאב נבע מאפתיה בעיקרו, הייתי קטנה מכדי לשמר זיכרונות או רגש עבורו, תמונת הפרופיל הצבאי, מבט הגיבור המתנשא והעיניים הטובות ומלאות החמלה היה הדבר היחיד שנשמר אצלי ממנו.
שמו היה חיים ובמותו בטרם עת הייתה אירוניה אכזרית על שם זה. מצחיק לומר שהוא חיי בשבילי רק מהרגע שמת, אבל זכרוני הראשון ממנו הוא מהמולת מותו. 
הוא היה רופא קרבי והוא בחר להתנדב לפעולה צבאית מסוכנת, על אף שיכול היה להיות פתור ממנה בהיותו בן יחיד. הוא הציל חיים, נאמר עליו בחדשות, חייל נרגש סיפר בדמעות איך חיים הגן עליו בגופו בזמן מהלומות הקרב.
הוא התיר אחריו אישה וילד בן 9. בראיונות שמשודרים עד היום ביום הזיכרון, סיפר בן דודי מדרגה שלישית על אביו למופת, על איך היה מבלה איתו כל דקה מזמנו הפנוי, משחק איתו כדורגל ומשאיר אותו עם חידת היגיון אותה היה עליו לפתור עד שובו ואיך הפעם הוא השאיר אותו עם חידה בלי תשובה.
פעם בשנה  ביום מותו היינו מדליקים נר זיכרון עבורו  בזמן שאמי וסבתי היו מעלות סיפורים אודותיו. על איזה חבר טוב היה, איך שם  את טובת הזולת לפני טובתו, עד כמה היה ברור כי דרך הרפואה היא המסלול הנכון בחייו ובאיזה לב רחב הוא התברך.

בבגרותי נסעתי לטיול בדרום והוזמנתי להתארח בבית אחותה של סבתי, אמו של חיים, אותה לא ראיתי שנים רבות. גם בביתה התנוססה אותה תמונה מלווה באותות כבוד וגבורה. במהלך שהותי שם הופתעתי לראות שאחות סבי משתמשת בפייסבוק בעוד שסבתי שלי מגלה קשיים בהדלקת מחשב וספק בלבי אם שמעה מעולם על קיומם של הרשתות החברתיות.
כששאלתי אותה לפשר העניין ענתה לי כי היא משתמשת ברשת כדי לשמור על קשר עם נכדה. תשובה זאת הייתה סתומה עבורי, מאחר וידעתי כי נכדה היחיד  מתגורר בבניין הסמוך לידה. כשראתה את הבלבול אצלי הסבירה כי נכד זה מתגורר בגרמניה ומבלי להביא לי אפשרות לעכל עובדה זאת המשיכה ואמרה שגם עם נכדתה שמתגוררת בצפון הארץ  היא שומרת על קשר דרך האתר ואז החלה להראות לי את תמונותיהם ולספר לי פרטים כלליים על חייהם כעת. הנכד היה בן 6 כשאביו נהרג ואילו הנכדה רק בת שנתיים. לא נדרש לי זמן רב לעשות את החישוב ולהבין ששני נכדים אלו נולדו בזמן שחיים היה נשוי.
בתום ביקורי, מבולבלת התקשרתי אל אמי לדרוש הסברים. אך היא ידעה להגיד לי רק כי עצם קיומם של 2 הילדים הנוספים נודע למשפחה רק זמן מה לאחר מותו של חיים כאשר כל אחת מהאמהות יצרה קשר עם  הוריו של חיים במתרה לנחמם בעצם קיום המשך נוסף לשושלת שלהם. ואילו על טענתי מדוע לא שיתפה אותי בזה פתרה אותי בתשובות סתמיות כי אין נושא זה עלה מעולם בשיחה והיא לא ראתה אותו רלוונטי עבורי.

הפעם נותרתי אני עם חידה בלי תשובה. איך אדם כמוהו, אדם שהיה סמל הטוב והגבורה עבורי היה מסוגל למעשה כזה? מעשה שעל פי החינוך לא זכיתי והערכים עליהם גדלתי נתפס כנורא כל כך?