הומלסים

אבל אז, בסוף של הכל, אחרי שישבנו ולא עשינו כלום יום ויום. ודגלנו בזה גם. אחרי עשרות שנים של עשייה שמימית אתה יושב על המיטה הרחבה הזאת שלך, קר לך בחוץ ואתה לא עושה עם זה כלום, מביא לצמרמורות לקבץ לך את הלב ואחרי זה את כל הגוף. אתה רועד כרגע, אתה בשיא ההכרה שלך אבל גם בשיא השינה. בפיך יש את הטעם המר של אותן סיגריות רבות שהתגלגלו לך בין השיניים, אלה שצחקו עליך כשהכנסת אותן לגופך ואתה ידעת זאת אך אפשרת להם לקלקל אותך. כמו בכל מקום, כמו בכל שעה שאתה מביא לאנשים זרים לתעתע לך את המחשבה לכל מקום שהוא לא נכון, וכמו הסיגריות אתה מתמכר להרגשה המחורבנת שאתה עושה לגוף שלך, ואתה דוחף את עצמך לביקורת גרועה שכמו הסיגריות נכנסת לך לגוף ולא יוצאת ממנו.

ואז אתה שואל את עצמך "למה?" ומשהו זר בך עונה: "ככה!" ואתה משיב לו "שתוק!" והוא צועק עליך "תירגע!" ואתה שונא אותו, ואתה מתחיל לשנוא את עצמך על היותו הוא בתת מודע שלך "מי אתה קול פנימי?" אתה מערער והוא מחזיר לך "מי אתה קול חיצוני?" ואתה נתקף פנקה ומבין שיש בך שתי עולמות מקבילים של מה שאתה שואל ושל איזה תשובות אתה באמת מוכן לקבל.

איפה אתה חום חיצוני, איפה אתה? שתחמם את כל ההומלסים הקרים שמסתובבים בראשי.