היי, מה נשמע?

היי , מה נשמע?

מה שלומך? איך החיים? מה אתה עושה? איפה אתה נמצא? מה אתה רואה מול לעיניך?

נוף של מדבר? חולות? געגועים? חופש? 

אתה מרגיש קצת יותר טוב עכשיו? בתנאים יותר טובים?

מה נשאר ממך? על מי אתה חושב? עדיין צומח? עדיין מחפש?

ונכון שאתה מתגעגע? למילים האלה.. וכולך ממלמל. אבל לא שכחת, איך זה, 

איך זה לדבר..לא שכחת, את הכח, של השקט בין השורות. כל כך רגילות, צפויות,

אבל תמיד תמיד עוצמתיות, בשתיקות. ירדן אני מתגעגע!!! ירדן אני אוהב אותך, ירדן בוא נשמח.

לא אומרים. ממשיכים לדבר. רואה מה הפסדת בכל הזמן הזה? כן אני אוכל את עצמי עכשיו. 

מה נשמע? מה איתך? מה קורה בחיים שלך? ונשאר לך עוד קצת בצבא הא? את תכף משתחררת. לא נורא. אז מה חדש, ואיך המילים שלי יהיו מספיק רגילות ורגועות? והקול מספיק חזק וגברי ונונשלנטי?ואז את אומרת לי שאני נשמע אדיש. ואני עונה שאני תמיד אדיש..ובעצם, בעצם לא, אני לא אדיש, אז כשאת אומרת לי "אתה לא אדיש", אני אומר "נכון, אני לא אדיש". אני מה שמתבקש להיות.ואיתך אני רוצה להיות, אני רוצה להיות המילים שלך, שנותנות לי צורה, שנותנות לי כיוון, ומשמעות, ואהבה. אני רוצה להיות בתוך החוזק שלך, בתוך ההחלטה.

פתאום זה בסדר. פתאום זה לא כל כך מטלטל, לא כל כך מרסק. הרגש זורם, הרגש לא מטביע.  ההבהרות שלך מרככות, אני רוצה להתקרב מחדש.

ורגע, אני רוצה לשמוע, איך זה להיות מ"כ. ואני שמחה שהתמדת,שהגעת לזה. בדרך כלל לא היית ככה, ואתה אומר שכן,אני זוכרת את הצופים... אבל משתנים עם הנסיבות. ואני אומרת, כן, תיארתי לעצמי.

וזה מרגיש תמיד כמו הר וגל שמתנגשים. זה מרגיש תמיד כמו שמיים ואש שמשתלבים. זה מרגיש תמיד כמו התחלה, בתוך סיפור שאין לו סוף ואין לו גבולות ואין לו תחימה.

טוב אז, נדבר כבר, נשמור על קשר

כן, טוב, סבבה, אז.. נשמור על קשר, הפעם באמת

כן? הפעם באמת? טוב, בוא ניראה...