לנקום בתום
23/05/2012 יום ד', ירושלים.
אחד מאותם החמסינים שמבשרים שהקיץ הולך להיות רק יותר ויותר נורא. רכב השרד שייט ברחובות ירושלים בחיפוש אחרי היציאה לכיוון ת"א. רק הנהג היה בתוכו, ברקע שיר גלגל"צי ישראלי חדש.
"חם" חשב לעצמו הנהג, בזמן שהבחין שכמה מאות מטרים לפניו התחלף הרמזור לאדום. הנהג, שכבר הכיר כל פינה וכל רמזור בעיר, האיץ כי ידע שרק ככה יספיק לירוק הבא. בזמן שרגלו הדביקה את דוושת הגז, שלח הנהג את יד ימינו לעבר הרדיו. הוא עדיין לא התרגל לרדיו הישן הזה, שכל פעם הפתיע אותו מחדש. "רכב ממוגן במיליון שקל, ורדיו שאי אפשר למצוא אפילו בשוק רמלה לוד". חשב. הרדיו היה ישן מאוד, כסוף, עם כפתור עגול גדול לווליום, וכפתור דומה לכיוון התדר. בניהם היה מחוג אנלוגי שהראה משהו בין 92 ל96 FM.
ה'בוס' שלו דרש שיתקינו אותו מסיבות סנטימנטליות, אישיות, שאף אחד לא העז לשאול עליהן. הנהג ויתר, ונשאר עם גלגל"צ, בזמן שגנב את הירוק בשניה האחרונה ועלה על כביש 1.
אחרי נסיעה קצרה, ירד הרכב במחלף בן גוריון, ונסע לעבר טרמינל 3. לאחר כניסה מהירה לשדה, חנה הנהג בדיוק לפני הכניסה לאולם מקבלי הפנים. הוא לקח את השלט המסוגנן שאחת המזכירות הכינה לו, נכנס לאולם ונעמד ליד המזרקות הקטנות. לאחר הצצה קטנה בשלט הטיסות הוא הבין שהגיע בדיוק בזמן, הוא הרים את השלט וחיכה.
וחיכה.
אוהבים התאחדו, משפחות וחברים חזרו אחד לשני, ורק השם שעל השלט לא הופיע. היה לו נדמה כאילו חלפו לפניו אנשים משלושה מטוסים. הרגליים שלו כבר התחילו לכאוב, "הוא בחיים לא יגיע" חשב הנהג, ובחן 3 גברים שהלכו לקראתו. לפתע שמע קול ממש לידו –
"סליחה?" אמר הקול.
"כן?" ענה הנהג.
"אני תום גולדברג".
הנהג היה קצת מופתע.
"ציפיתי לגבר" אמר.
"ואני ציפיתי שתאסוף אותי ממסלול הנחיתה" אמרה תום.
"כן", התנצל, "מישהו במשרד שכח לבקש אישור כניסה".
"ניסע?" שאלה.
"אחרייך..." השיב.
רכב השרד יצא מהטרמינל, תום ישבה במושב האחורי. הנהג הביט במראה מבט זריז, והבין שחוץ מאת שמה, הוא לא ידע כלום עליה. אפילו לא לאן לקחת אותה. "למשרד ראש הממשלה", אמרה תום עוד לפני שהספיק להוציא הגה. הנהג הנהן בראשו והרכב יצא לכיוון ירושלים.
תום תמיד ידעה לומר את הדבר הנכון במקום הנכון. היא נולדה בבוסטון, ועלתה עם הוריה לישראל בגיל חמש. היא גדלה והתחנכה בגליל העליון, ובגיל 18 חזרה ללמוד ב NYU. היא למדה תקשורת ויחסים בין לאומיים, את התואר סיימה בהצטיינות, ובגיל 27 כבר עבדה בשביל איזה מישהו חשוב בוושינגטון. היום היא נראית בת 30 ומשהו, אבל כבר מזמן החליפה קידומת. היא כבר הרבה זמן חיכתה לפגוש את ראש הממשלה, היו לה כמה רעיונות שלדעתה יעזרו לו מאוד. היא הצליחה לסחוט 5 דקות בביקור האחרון שלו בוושינגטון, והרשימה אותו מספיק בשביל שיזמין אותה לפגישה בארץ. אף אחד לא ידע מה נושא הפגישה, אפילו ראש הממשלה לא היה לגמרי בטוח, אבל תום מכרה את עצמה כל כך טוב שזה לא שינה לו בכלל. ראש הממשלה הבין שיש לה משהו טוב להציע והסכים לפגוש אותה. תום הבהירה לראש הממשלה שהיא רוצה פגישה איתו לבד, בארבע עיניים, והיא לא רוצה שאף אחד ממקורבי ראש הממשלה ידע מה נושא הפגישה. ראש הממשלה הרים גבה אחת, אך הסכים מיד שראה את הנחישות בעיניה של תום.
במשרד שצמוד למשרדו של ראש הממשלה ישבה רותי, המזכירה הראשית של ראש הממשלה. רותי – היה השם של כל מזכירותיו של ראש הממשלה על שם איזה רותי אחת שעבדה שם 20 שנה. ראש הממשלה היה די בדרן בחייו הפרטיים וחשב שזה מצחיק לקרוא לכל מזכירותיו רותי, אפילו שזכר את שמן הפרטי. הן מצידן לא התנגדו, גם כי אהבו את הבדיחה, וגם כי הוא עדיין ראש הממשלה.
רותי הסתכלה במסך המחשב, השעה הייתה 14:45, והמחשב הודיע על פגישה משעה 15:00 עד שעה 18:00. בדרך כלל היה רישום מסודר של כל הפגישות של ראש הממשלה – עם מי? מיקום הפגישה, מי עוד הוזמן? וכו'. אך הפעם התזכורת הראתה רק את המילה "פגישה".
רותי לחצה על כפתור האינטרקום, כחכחה בגרונה, ואמרה: "ראש הממשלה?" בטון הקבוע שלה. מתוך הטלפון בקע קולו של ראש הממשלה – "אני יודע רותי, כשהיא תגיע תכניסי אותה מייד. תודה" רותי עשתה פרצוף תמוהה, והמשיכה להקריא למחשב את סיכום הפגישה של הקבינט המדיני מאתמול בלילה.
לאחר 10 דקות, נפתחה דלת המשרד של רותי, ומולה התקדמה בצעדים נחושים דמות אישה, גבוהה יחסית, לבושה בשמלה שחורה, נעלי עקב שחורות, ושיער שחור ארוך ופזור כמו בפרסומת לשמפו. הדמות התקדמה ישירות לעבר דלתו של משרד ראש הממשלה. רותי סימנה לה בידה לעצור ובידה השניה לחצה על האינטרקום והרימה את השפופרת. תום אפילו לא הסתכלה על רותי, רק אמרה – "הוא מחכה לי, דיברתי איתו בפלאפון". ונעלמה בתוך משרד ראש הממשלה. "בפלאפון???" חשבה רותי "למי יש את הפלאפון של ראש הממשלה? זה אחד הדברים המסווגים שיש..." וחזרה לעבודתה.
29/05/2012 יום שלישי, תל אביב.
רכבו של שר הביטחון, התקדם לעבר הכתובת שניתנה לו. זה היה ברחוב צר יחסית, מקביל לשנקין. הוולוו הרחבה, בקושי עברה ברחובות הצרים של ת"א. "אם לא תהיה שם חניה אני כבר אגיד לך מתי לחזור. אני לא יודע כמה זמן זה ייקח" אמר שר הביטחון לנהג שלו. לאחר כמה שניות, אמר נהגו של שר הביטחון, "זה בסדר, יש כאן כניסה לחניה תת קרקעית". הוולוו השחורה ירדה אל מתחת לאדמה, והתקדמה כמה מטרים עד שנעצרה בידי שומר חמוש. שר הביטחון הוריד את החלון המושחר ואמר לשומר- "זה בסדר גבר, זה אני".
"אני יודע אדוני שר הביטחון", ענה השומר "אתה לא הבעיה, זה הנהג שלך, אתה תצטרך להמשיך מכאן בלעדיו". שר הביטחון עשה פרצוף תמוהה, השומר הוסיף "הוראות מלמעלה". שר הביטחון לא היה במצב רוח למשא ומתן וכבר עמד להגיד לנהג שלו לנסוע בכל זאת, כשלפתע הבחין בנהגים של ראש השב"כ, שר החוץ וראש הממשלה.
שר הביטחון הבין שאין לו טעם להתווכח ועבר בכעס קדימה. "לאן הגענו? אני מקבל הוראות מילד בן 16?" אמר לעצמו והמשיך במורד החניון.
שר הביטחון נסע 3 קומות מתחת לאדמה כשראה עוד "ילד" מכוון אותו לעבר שער ברזל, שמאחוריו השתרע כביש. שר הביטחון חשב שהכביש יוביל אותו החוצה, אך הכביש רק המשיך יותר לתוך האדמה. שר הביטחון הופתע, הוא לא ידע שמנהרה כזאת קיימת בכלל. המנהרה הייתה מוארת היטב באורות כתומים, הכביש היה חדש ובעל נתיב אחד בלבד. לאחר נסיעה של קצת יותר מקילומטר הגיעה הוולוו השחורה לחניה בעלת 10 מקומות בלבד, שבמחציתם חנו מכוניות שחורות, הוא זיהה את המכוניות של ראש הממשלה, של שר החוץ, וגם את הBMW של הרמטכ"ל. "איך אני בדרגה מעליו והוא מסתובב באוטו יותר טוב משלי?" שאל את עצמו שר הביטחון. הוא החנה את האוטו ונכנס בדלת היחידה שהייתה שם. לפניו היה מסדרון קצר עם 4 דלתות ומעלית. הדלת הראשונה מימין הייתה פתוחה, שר הביטחון שמע את קולו של ראש הממשלה בוקע מבפנים. שר הביטחון נכנס והתנצל על האיחור –
"לא ציפיתי לנסיעה כזאת ארוכה" הסביר, "איפה אנחנו?" שאל.
"בבור של השב"כ" ענה ראש השב"כ, "פשוט נכנסת בדלת האחורית".
"טוב" אמר שר הביטחון, "בואו נתחיל. מי החצאית?"
"ובכן"- פתח ראש הממשלה את ישיבת המטבחון המדיני- "אני רוצה להראות לכם משהו, משהו נורא"
דממה השתררה בחדר. שר הביטחון והרמטכ"ל הביטו אחד בשני בתימהון.
ראש הממשלה כיבה את האור ולחץ על PLAY.
במשך הרבע שעה הקרובה נראו על מסך הטלוויזיה מראות קשים מאוד. נראו שם 2 אנשי חיזבאללה מתעללים למוות בחייל ישראלי שבוי. הם הכו אותו בעזרת פטיש, מסור, סכין מטבח ועוד שלל דברים מחרידים שלא עלו אפילו בדמיונם של הצופים עד אשר ראו אותם.
לאחר מכן ראש הממשלה עצר את הDVD והדליק את האור. כל היושבים בחדר היו מזועזעים וכועסים כאחד. ראש הממשלה השתדל לשמור על מעטה של רצינות והמשיך בדבריו, "הסרט ממשיך עוד 10 דקות בערך, אבל חשבתי שהבנתם את העניין".
"מי אחראי לזה?" שאל שר החוץ, "אני" השיב ראש הממשלה בחיוך קטן, "שלושת השחקנים שראיתם בקטע נמצאים עכשיו למעלה במזנון". ראש הממשלה התעלם מן המבטים ההמומים שננעצו בו והמשיך בנאומו, "רבותיי, מה שראיתם עכשיו, הוא חלק מן המערכה התקשורתית למלחמה בטרור, כיום המערכה האמיתית אינה נמצאת ברחובות עזה ושכם, היא נמצאת בחדר החדשות של הCNN”. ראש הממשלה עצר לרגע, הוא הבין שהוא מתקדם מהר מדי בשביל הנוכחים בחדר. "אני אתן לכם דוגמא למה אני מתכוון", המשיך, "זוכרים את עדי ברקן הילד שנחטף בידי הצ'צ'נים?" שאל. כולם הנהנו, הוא הלך ונעמד מאחורי הטלוויזיה, מניח את ידיו עליה, כאילו הייתה דוכן. "עד לפני המקרה כמעט לכל מי שהייתה דעה בנושא, היה בעד הצ'צ'נים, בגלל שהם נראו מסכנים, ה-UNDERDOG. אבל לאחר המקרה כולם פתאום נהיו נגדם, הכל בגלל כמה כתבות בערוץ 2" חברי המטבחון החלו להבין לאן ראש הממשלה חותר.
"אתה מציע לביים חטיפות?" שאל שר הביטחון."אני לא אוהב לחשוב על זה כעל בימוי, אני חושב על זה כעל צעד צבאי" אמר ראש הממשלה. "סרטים כאלו", המשיך, "יעניקו לנו דעת קהל בארה"ב ובעולם, הם יעברו להיות לצידנו, ודעת קהל זהו כוח, כוח שיאפשר לנו לבסוף יד חופשית במלחמה עצמה בשטח. כמו שאמרתי זוהי רק המערכה התקשורתית, אבל היא חיונית מאוד והיא תעזור לנו לנצח את המלחמה כולה". "אבל זה לא אתי!" התפרץ שר החוץ, "כן, זה לא אתי" ענה ראש הממשלה. הוא ידע שהטיעון הזה יבוא והיה מוכן אליו. "וזה שהם מסתתרים בבתים של נשים וילדים זה אתי? זה שהם מביימים הלוויות זה אתי? לפי דעתי" הרים ראש הממשלה את קולו, "אני, אתה ועוד 5 מיליון ישראלים נישן הרבה יותר טוב אם ארה"ב ישדרו קלטת שבה 2 ערבים מענים ילדה בת 9!" לפי הפרצופים בחדר הבין ראש הממשלה שהוא נסחף בדבריו. הייתה שתיקה עמוקה בחדר. לכולם התרוצצו המון מחשבות בראש.
תום החליטה להיכנס לדיון והפרה את השתיקה. "תראו" אמרה, "לפי דעתי אתם צריכים להתייחס לזה כאל מבצע צבאי"
"מי את בכלל?!" התפרץ שר הביטחון.
"זאת תום גולדברג" אמר ראש הממשלה, "היא מאחורי כל הרעיון הזה".
מבטי פליאה עברו בחדר הישיבות בזמן שתום המשיכה.
"כמו שאמרתי, תתייחסו לזה כמבצע צבאי לכל דבר – רק שבמבצע הזה אף אחד לא מסכן את חייו, העלות נמוכה הרבה יותר והתועלת גדולה הרבה יותר! תחשבו על זה ככה,הרגתם מחבל מתאבד אחד- מנעתם פיגוע אחד, אבל שידרתם את הדיסק הזה בחדשות של 8 היום, מחר זה שיחת היום בשאר העולם ומחרתיים כל העולם יהיה מאחוריכם כדי שתיכנסו בכוח לעזה ותחסלו הרבה הרבה יותר ממחבל אחד. ותמנעו הרבה יותר מפיגוע אחד. אף אחד מכם לא יכול להגיד שאתם עושים את מה שאתם רוצים בשטחים, אתם פוחדים מדעת קהל בארץ ובמיוחד בעולם. הרבע שעת שידור הזאת תיתן לכם המון דעת קהל מאחוריכם, ודעת קהל זה כוח, אפילו שופטים היום מושפעים מדעת קהל, וכל העולם בחוץ שופט אתכם כל יום. אתם ממש תצטערו אם תוותרו על ההצעה הזאת". הייתה שוב שתיקה בחדר, אך הפעם זאת הייתה שתיקה שונה, שתיקה של הסכמה, אפשר להגיד. תום עשתה את מה שהייתה צריכה לעשות, והיא הרגישה כמו מליון דולר.
"OK” אמר הרמטכ"ל, "אותי לימדו בצבא שאין אף תוכנית מושלמת", הוא הפנה את מבטו לשר הביטחון שפלט גיחוך קטן, "מה הפגם בשלך?"
תום לא גמגמה, והמשיכה – "אתה צודק, התוכנית שלי לא מושלמת אבל היא לגמרי לא רחוקה מזה, הבעיה היחידה היא אם מישהו יגלה שהסרטים שעל הדיסקים מבוימים, זה יגרום לכם להראות מטופשים ונואשים, בגלל זה השחקנים בסרט הם סוכני שב"כ מהימנים שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות".
ראש הממשלה ידע שזה הרגע, הוא קם ושאל, "יש מתנגדים?"
שוב שתיקה, כולם הבינו את הרעיון שהוצג מולם, את היתרונות שבו, ואת התועלת שהם יכולים להפיק ממנו.
"יופי, אז הסרט הראשון יודלף לתקשורת כבר מחר כדי שיהיה בחדשות של 8, וביום שני הקרוב תהיה לנו כבר קלטת שניה מוכנה ומשם נראה איך אנחנו ממשכים" סיכם ראש הממשלה. היושבים מסביב לשולחן הנהנו להסכמה ועברו לטפל בשאר הנושאים שעל סדר היום.
31/05/2012 יום חמישי.
שידור הדיסק היה הצלחה. עוד באותו היום כל רשתות החדשות הזרות הריצו את הסרט בלופ. בארץ התפתחה סערה ציבורית שקראה לנקמת דם. בעולם דעת הקהל השתנתה כמעט פה אחד לכיוון ישראל. הדיסק פעל כמו קסם. האנשים היחידים שידעו על מוצאו האמיתי היו מרוצים עד הגג אך שמרו על מעטה של רצינות כלפי חוץ. בראיונות שנתנו ראש הממשלה ושר הביטחון בכלי התקשורת, אמרו שהם עושים את המיטב בכדי לתפוס את האחראים לזוועות שנראו בטלוויזיה. הכל היה מחושב מראש, כולם היו מתואמים. וחוץ מחייל אחד שהתחרפן וירה סתם לכיוון בתים של ערבים הכל זרם על מי מנוחות. התכנון היה לחכות לקלטת השניה ולאחר מכן להיכנס בכל הכוח לשטחים.
03/06/2012 יום ראשון, ירושלים.
רותי ישבה מחוץ למשרד ראש הממשלה ותייקה דברים כהרגלה. לפתע התפרצה בסערה תום למשרד. רותי נעמדה מיד וסימנה לה שוב לעצור. תום שוב לא הסתכלה עליה, רק אמרה "ארצה רותי" ונכנסה למשרד ראש הממשלה.
-"תום? מה את עושה כאן?" שאל בפליאה ראש הממשלה. "חשבתי שכבר חזרת לארה"ב".
-"אמרתי לוושינגטון שאני צריכה להישאר עוד קצת בארץ לצורך עסקים" אמרה בחיוך"
-"איך אני יכול לעזור לך?"
-"OK, אני אגש ישר לעניין, אני לא חושבת שקיבלתי מספיק תמורה לעבודה שלי".
-"טוב, התשלום שסיכמנו באמת קצת נמוך, אין לי בעיה להוסיף לך קצת יותר ממה שסיכמנו בהתחלה, על כמה חשבת?"
-"5 מליון דולר"
-"5 מליון דו....??? את לא חושבת שזה קצת...."
-"מוגזם? כן, אתה צודק, בוא אני אנסח את זה מחדש, אם לא תשלם לי 5 מליון דולר עד מחר בצהרים, בחדשות מחר בערב ישדרו דיסק אחר."
תום הוציא מתיקה השחור, טייפ קטן ולחצה על PLAY, מהטייפ בקע קולו של ראש הממשלה. תום הקליטה את הפגישה בבור של השב"כ. ראש הממשלה היה המום.
-"את סוחטת אותי?!"
-"אני לא רואה את זה כסחיטה, אני רואה את זה כמבצע צבאי!"
-"את צוחקת עלי..."
-"תראה, איך שאני רואה את זה, אתם מקבלים את מה שאתם רוצים, ואני מקבלת קצת יותר תמורה להשקעה שלי. 5 מליון דולר, זה מחיר קטן לשלם תמורת מה שהרווחתם, ואתה לא יכול להכחיש את זה, יש לך עד מחר בצהרים. אתה יודע איך לתפוס אותי".
תום יצאה מהחדר. ראש הממשלה נשאר עומד, המום, הוא לא האמין שתום בגדה בו ככה. שהיא הצליחה להערים עליו. הוא כעס עליה, אבל בעיקר על עצמו, על כך שנפל לפח שטמנה לו. הוא לא ידע מה לעשות, אם לא ישלם לה, תום תפוצץ את כל הפרשה. תמיד אפשר להכחיש ולקוות שהציבור יאמין לו, אבל זה יוריד מערכם של הסרטים בצורה משמעותית. "אני חייב לשלם לה" חשב "זה באמת מחיר סביר למה שהשגנו בשבוע האחרון", אבל מאיפה ישיג 5 מליון דולר? לו אין סכום כזה, ואם ימשוך סכום כזה מתקציב המדינה כולם ישאלו שאלות, ומה הוא יסביר אז? "לאן ראש הממשלה הולך כשהוא צריך כסף?" חשב לעצמו. "לדתיים?" ענה לעצמו וצחקק. הוא החליט להתייעץ עם שר הביטחון. אבל שר הביטחון לא היה עזרה גדולה, לא היה לו אף רעיון וכל השיחה הוא רק קילל את תום בלי הפסקה. ראש הממשלה כבר נהיה עצבני, הוא רק רצה לנקום בתום, אבל יותר מזה הוא רצה שכל הסיפור הזה ייגמר כבר. "למה הכנסתי את עצמי??? נשים זה רעל". חשב. הוא היה אובד עצות.
04/06/2012 יום שני, 19:59. ירושלים.
ראש הממשלה נכנס למושב האחורי במכוניתו שנעצרה בדיוק ביציאה ממתחם הכנסת. הנהג הסתכל עליו בראי ואמר "מה שלומך אדוני ראש הממשלה?"
"בסדר רותי, מה איתך?" אמר ראש הממשלה.
"שיגעון אדוני" אמר הנהג תוך כדי צחוק מתגלגל, "הביתה?"
"כן" ענה ראש הממשלה, "ותשים גלי צה"ל שנשמע חדשות".
הנהג הושיט את היד לרדיו הישן וניסה במשך מספר שניות לכוון את התדר אך ללא הצלחה.
ראש הממשלה התכופף מהמושב האחורי "זוז, אני אכוון, אתה תתחיל לנסוע" אמר לנהג, ובנגיעה קלה כיוון ראש הממשלה בדיוק לגלי צה"ל. מן הרמקולים החלו לבקוע צלילי פתיחת החדשות של ערוץ 2. ראש הממשלה התרווח במושב האחורי וביקש מהנהג להגביר. אחרי קצת דברי פתיחה של הקריינית האדמונית, היא הגיעה לנושא המרכזי- "ובכן" אמרה הקריינית, "דיסק שני הגיע היום לחדר החדשות שלנו, מזוויע אף יותר מקודמו, הוא מכיל תמונות קשות של שני גברים מתעללים בצורה קשה באישה. האישה ככל הנראה כבת שלושים בעלת אזרחות אמריקאית, חוקרי המשטרה והשב"כ פתחו בחקירה אחרי זהותה. התמונות קשות לצפייה, אך למרות זאת הנה הן".
ראש הממשלה הקשיב לקולות הנוראים שבקעו ממקלט הרדיו הישן וחייך חיוך ניצחון קטן.
