הצער על השממון, הפגיעה, והגרוטסקה

במחזה "יעקבי ולידנטל" כותב חנוך לוין בדרכו המיוחדת את המשפט הבא מפיו של לידנטל:

"בשמונה ורבע הרגשתי שאני לא יכול יותר עם עצמי. היה לי ככה: השממון הרגיל שלי, הצער על השממון, הכאב על הצער, ההשפלה שהשפלתי את עצמי בפניהם, ההשפלה שעוד אשפיל את עצמי בפניהם, הבושה על כל ההשפלות, ונוסף לכל אלה השנאה לעצמי על שאני בנוי בצורה כל כך עדינה ורגישה. כל הדברים האלה הצטברו אצלי יחד עד שבשמונה ורבע הרגשתי שאני מוכרח לכוון את ייסורי לאפיקים אחרים, אחרת אשתגע. נכנסתי לאמבטיה וחתכתי לעצמי את האצבע, חתך לא עמוק. בניגוד למה שחשבתי הפיתרון לא הועיל, בדיוק כמו שחשבתי. עכשיו התווספו לי לכל הדברים הקודמים גם כאב מהפצע, וגם הבושה שאין לי אומץ לחתוך את עצמי יותר רציני. אלך לשאול אותם אם יש להם יוד. את היוד שיש לי בבית אזרוק כדי שלא ארגיש עצמי שקרן כשאבקש מהם. לפחות תהיה לי תועלת מהפצע."

איפה פוגש אתכם השממון, הפגיעה מהסביבה, עד כמה אתם כועסים על רגישותכם.

והאם עולה בכם חיוך מן הסיטואציה הגרוטסקית הזאת המובעת במילותיו של לידנטל.