רוח צלולה

זה היה השקט הרועם, שכיסה את  עיניי ברוך,
השמים שוב זוהרים, בחלל הטהור של האתמול,
אכזבות של הילדות, שוטפות את הדמעות,
אולי הזמן כבר נעצר וזו העת להשפיל את המבט.

זה רק רגע של דכדוך והכל יחלוף במהרה,
אך הצלקת שבלב, שורפת את האור שבתוכי,
הצבע דעך מן הפחד, אותה התחושה שוב חזרה,
מזדחלת במעלה הגרון, יונקת את כל רגשותיי.

גיששתי במדפים המאובקים, בתוך החדר השומם,
חיפשתי את הספר שיזכיר לי את יומי האחרון בגן העדן,
תפסתי דבר מה, ששינה את הכל, זה בלתי נתפס,
רוח צלולה, שטפה את האפר מן השלווה.