הוא כתב סיפורת

* הוא כותב סיפורת

                           ורומנים. זאת הכותרת. שנים שהוא אוסף מצבים, אירועים יוצאי דופן, מילים שהוא משנה מעט ויוצר ניאולוגיזמים. שנים שהוא רושם שורות מחץ ומעביר ל-PC. מאז שראה סרט על שקספיר הוא מחליף דירות בחיפושים אחר הכוך המתאים, הקיר המתאים, הרחוב שמעורר השראה. למה שקספיר ולא סופר או מסַפר – כי ככה תקוע לו בראש: כשיגיע לאווירה הזהה לזאת של שקספיר, כל המצבים והתקריות והמילים והשכנים (גם אותם אוסף) יסתדרו כמו מעצמם. למה האווירה האנגלית של המאות ה-XVI וה-XVII – כי האווירה הישראלית משעממת אותו. וחוץ מזה, יש תחרות פרועה בתחום המקומי. איך יכתוב על אנגליה של אז – הוא יודע. ויש אינטרנט. רק שהמוזה עוד לא התפקדה אצלו. המוזה של שקספיר, ברור. אני אומר לו כמו בסוד, מוזה בת ארבע מאות שנים לא יכולה להתפקד אצלך, אתה מבין. הוא אומר לי, כן, היא יכולה, היא אלמותית, ומפרט. אני מקשיב לו בסבלנות, מתיישב לידו – יש לו שולחן כתיבה ענתיקה, – מתרכז כדי להבין, ובסוף אומר לו, בוא ננסה משהו אחר. תכתוב סתם, ככה, מה שאתה רואה ממול, למשל עכשיו ליד תחנת האוטובוס. הוא מסביר לי כמו לילד בן ארבע, במאות ה-XVI וה-XVII לא היו תחנות לתחבורה הציבורית. תפנים, אתה לא עוזר לי. אני מוותר וקם, הספיק לי, רוצה לצאת. הוא נשאר מהורהר אבל רגוע. אני פותח את הדלת ומוצא עצמי מול חלון, שולחן שעליו קסת, עט נוצה, ניירות מסודרים, כיסא צמוד לו, ומבעד לחלון אני רואה מראֶה כמו ציור של רֶצח. אני מופתע, פונה אל הסוֹפר וקורא לו בוא שב כאן, זה המקום עם המוזה. הוא עונה לי ניסיתי, באמת, ישבתי, אבל זאת לא המוזה של שקספיר אלא של כריסטופר מרלו. אני המום אבל מבין ושואל אותו איפה הדלת. זאת הדלת, הוא אומר לי. אז איך אני יוצא מכאן, אני שואל אותו. תפתח וזהו, הוא אומר לי.