גוני התכלת

בטרם אצעד לאחור,
אביט בעיני השחר, אחפש נחמה,
מפלט לילדותי, לנפלאות גחמתי,
אשא מבט אל השמש הקופחת, על שפת הים.

דמיינו לעצמכם, עולם ללא חיים,
בסתיו נשרו כל נשמותינו, כעלי הארגמן,
והנה היא מהלכת, תאווה לעיני המתבונן,
בתוך הגבולות הריקים של הדכדוך.

מתוך האפלה, הם מגיחים, גבוהים מדי,
מטרי הצימאון שטפו את לסתותינו,
כשהרקיע הפציע וזרע עלינו, חומו לעולמים,
שם צפיתי בגוני התכלת, המעטרים את שיערה.