(2 ירושלמים במחיר אחד) 1. העיר שהייתה שלי.

          העיר שהייתה שלי

אני אוהבת את העיר

שהייתה שלי. פעם

מצאתי את המסילות שהובילו

ישירות ללִבה וללִבי

(חשפתי חַמּוּקַיִם, וְתאֲווֹת,

וַחרָדות, וגיליתי טֶפַח וכיסיתיו

פעמיים, לנצור את יפעתה),

ויכולתי לְהַלֵךְ בה כאוות נפשי

ונדמה היה לי

אף כאוות נפשה.

אני אוהבת את העיר

שהייתה שלי. פעם

הייתה שלי.

כן, אני אוהבת את שעות הבוקר

שהיו לה. השירה המנומנמת

בחצי קול, ובפי הילדים

הבשורה המתחדשת: אימא אומרת,

והמבוגרים מְעָרִים פיהוק

בזריחת האוטובוסים הָעֲשֵׁנָה

ורצים לקראתם. 

אני אוהבת את שעות הצהריים

שהיו לה. הילדים

כובע טֶמבֶל על ראשם,

שיחה מהולה בכדורגל,

המוֹרוֹת מרצינות,

בתי הסֵפֶר

מרחיפים ציפייה לַמָּחָר.

אני אוהבת את שעות הערב

שהיו לה. אחר הצהריים

מתמשך, לַנֶּצַח, וצועד, קִצבּי,

על קְצֵה-עֲצַבֵּי האימהוֹת

– הכנות לְפַת-עַרְבִּית,

סבלנוּת – כעס – קבלה,

דני-דני-מלוכלך,

סיפור אחרון ודַי.

אני אוהבת את שעות הלילה

שהיו לה. שֶׁקֶט

של עיר קרתנית טובה. 

אני אוהבת את החורף

שהיה לה, את הקיץ

שהיה לה, את רחובותיה

של עירי, כְּשֶׁהייתה עירי,

בָּאָביב שבין פֵּסַח לחג-השבועות

ובסתיו אי-שם בין הסוּפוֹת.

כן. אני אוהבת אֶת העיר

שֶׁהייתה חילונית,

צנועה וחסודה –

– ושֶׁהיום מדברת מֵעַל

כותְלֵי תפילה חוצצים.

                      פעם

הייתה שלי.