ליל הכלבים
רבקה ירון ©
מה את חושבת לך, גם אני בנאדם. מה, תמיד הרגישויות שלך. מה, מסתכלת עליי, אני לא דוגמן, לא עושה פוזות לצילום. מה, ועכשיו את באה לקראתי. די. נמאס.
וטרק את הדלת.
הקים רעש בחדר המדרגות עד שהגיע לכניסה ונעצר. יעלה עד הקומה האחרונה, בשקט, בחושך. יחשוב שם למעלה מה קרה, מה קורה תמיד, תהליך, אמרו לו, לשניהם בעצם, אמרו שזה תמיד אותו התהליך. וזה מעייף אותו, לשבת איתה אצל המטפל לזוגיות, ולראות אותה פורחת ונחמדה שם, ולשמוע אותה מסבירה לו, שם, מה הוא עושה לה, וגם לראות ולשמוע איך היא מתעלמת מכל ההערות שהמטפל מפנה אליה, ולראות בסוף החודש כמה כסף צמוד לדולר עולה לו הטיפול. היא בינתיים הדליקה טלוויזיה, כנראה, אבל זה יכול להיות גם המחשב, האינטרנט, כן, היא שוב תנהל פגישות סוערות דרך הפורומים, תמצא שם אוזן קשבת ותשתף פעולה עם אחרים, אפילו תיתן עצות לנשים שלדעתה שרויות במצבה. התעכב רק כמה שניות ליד הדלת והמשיך, היא עוד עלולה להפתיע אותו ולהוציא את האשפה בדיוק כשהוא גלוי לעיניה. היא והאשפה. מה פתאום. הבדיחה על אודות מה תפקיד הגבר בביתו היא אמת זכה כמו שן חלב. סוחב את הסלים ומוציא את הזבל. מפרנס, גם נכון. והאיש הרע בסיפור עם הילדים. ועם ההורים. שלה. גם עם ההורים שלו. איך היא גרפה לעצמה גם את המשפחה שלו, באמת. חידה? מה כאן סתום, שום דבר. היא זוכרת תאריכי יומולדת, גם את המתים שלהם היא זוכרת, בעצם יש מציאות מוכחת גם בבדיחה על אודות תפקיד האישה כמזכירה צמודה לענייני חינוך תרבות ומשפחה. אז חוץ מזה מה הוא עושה אצלה ומה היא עושה אצלו. למה לסחוב את הסבל, למתוח ולמרוח אותו כמו פס של זפת רותחת ולסלול עוד מסלולים לתקועים-תקועות.
ראה שהשכנים מקומת הקרקע השאירו דלת פתוחה. שהכלב ייצא לענייניו ויחזור. יצטרף אליו, מה ההבדל ביניהם, מותר האדם מהבהמה אין. נזהר שלא יישמע.
הכלב נתן סימני ידידות של מוכר וחביב, כשכש בזנבו ליד מכנסיו בליטוף עדין, כמעט חיכוך, התיישב לצד נעליו, הרים ראש והוציא לשון מלאת שאלות נוגות. ליל כלבים. לעניינינו שולחים אותנו החוצה. לא ללכלך בפנים.
ולא לשבור כלים: את הסרוויס הזה ירשו מהסבתא שלה מצד אמה, מה היא תחשוב, תגיד, תיזהר, לא עכשיו, המערכת היפיפייה הזאת עם הקערות מקומפוט ועד הודו שלם צלוי אימא שלך הוציאה הון, אתה שומעעע, ותיזהר עם הראי, אתה כזה מסורבל, פססס. ובכלל, מה פתאום אתה אלים, אתה, תראה איך שיקרת אותי, מנוול. אצלה החפצים נופלים לה מהידיים כי אתה לא מסתכל, אתה כזה אגוצנטרי, מתווכח איתי רק כשאני עסוקה עם חפצים שבריריים. ככה קרה שהתחיל לרוץ למרחקים קצרים, וארוכים, שטיפח את גינת השכנים לשמחתם, מה שנקרא הפיכת יצרי הרסנות למשהו יפה ויצרי רצח בעיניים למשהו מועיל. הבנאדם תרבת את עצמו לדעת. עד מוות. ליל כלבים עייף, כבר אחר ריצה, טיפוח גינה, צעקות רמות וטריקת דלת.
פתאום נמאס לו מעצמו, מהציות העיוור לקולה החינוכי של אמו, דרך ארץ, ראשית לכול, ושיקול דעת, והבלגה, שליטה עצמית, וליל כלבים אחד לא יספיק למניית הערכים שהפנים.
פעם היא הייתה מקסימה. עד שנולדו התאומים. ומאז אבדו עקבותיו. שלו. היא: ההיפך הגמור. ולא מנסה למצוא את מקום הימצאו. אז הולכים לטיפול זוגי. עד היום הוא לא מבין מה באמת הולך ביניהם. בענייני התהליך הוא כבר מומחה, למרות התנגדותה לראות את יחסיהם מזווית אחרת, שלו. זה מתחיל במשהו שיא אומרת והוא מסכים כן/לא, ולא חשוב אם כן או לא, ומשם ממשיכים עד הכעס הגדול, שהוא המפתח, הכעס הגדול שלה. זה גם מתחיל במשהו שהוא אומר, והיא יוצאת משם לאותה תחנת הכעס. כל הדרכים מובילות לכעס. פתאום הכלב נגע בו והוציא קולות שהזכירו לו רגעי משגל. כל אחד והאורגזמה שלו. כמעט חייך כשהבין שהכלב, בעצם, רצה להיפרד ממנו ולומר לו לילה טוב. סוף ליל הכלבים. אז הכלב ייכנס לדירת בעליו. ומה אתו.
הוא לא.
בתיבת הדואר היו כמה פליירים וליד הכניסה תלה העיפרון להודעות. כתב:
לילה טוב, יקירתי
– והלך.
מה עם התאומים
מחר. מה עם הכעס שלה
מחר.
או לא. והרי אין לה כתובת אחרת.
נו טוב. זב"שה. מה עם הכעס שלו
מי כאן המשלם.
אצל המטפל.
rivkah yaron
---
