חי אבל מת

   אני כותב לכם מכתב זה, ומדמיין שיבוא יום ואתם תקראו אותו. אתם שהייתם לי חברים בנפש ובנשמה, אינכם עוד, ואני כותב לכם, ועוד אכתוב, ועוד....

   אתם זוכרים את היום האיום והנורא ההוא?

 אני הייתי בהלם מוחלט, סוקר וסורק במבטי את ההרס מסביב, הרס מוחלט ושממון. הרגשתי את עצמי קטן מול גודלו העצום של הבלגן. שלחתי מבט לעבר האוטובוס שנותר ממנו רק השלד, ועיניי התמלאו דמעות. אתם חבריי הטובים, יואב ויאיר, הייתם בתוך האוטובוס, ומחשבותיי באותו רגע התמקמו רק בכם. אתם חבריי הטובים ביותר מתקופת הגן ועד ליומי האחרון. שלחתי מבט לעבר צוותי ההצלה והתפללתי לשלומכם.

  הפיצוץ המחריד זעזע את כל האזור, זה קרה בדיוק בשעה עשר בבוקר. הרחוב הירושלמי הזה העטור בבנייני אבן ישנות, הפך לסיוט של החיים. וכבר פינו את כל ההרוגים והפצועים מן הפיגוע, ואני תהיתי מה עלה בגורלכם, אתם הייתם בין נוסעי האוטובוס.

  ואתם חבריי היקרים הייתם בין ההרוגים.

 סכר של דמעות שטף את עיניי כאשר קיבלתי את הידיעה על מותכם. אנחנו אשר היינו כמו אחים, דרכנו לא נפרדו לעולם, תמיד היינו יחד בכל מצב. הרגשתי שאני רוצה למות גם.

  ביום הפיגוע היינו אמורים שלושתנו לטוס לחו"ל, וגם נשותינו שגם הן חברות טובות תכננו באותו זמן לנסוע לאילת ביחד. ואני זוכר יאיר שאתה אמרת כי הרגשתך רעה מאד, וכי אתה מרגיש שמשהו עשוי לקרות. והמציאות הכתה כרעם, ולקחה את שני חבריי הטובים, ביחד עם עוד עשרה אנשים חפים מפשע שקיפחו את חייהם באותו יום, המציאות האיומה לקחה אתכם לתמיד.

  תמונותיכם חבריי היקרים, כמו גם תמונותיהם של החללים האחרים, ניצבות על אנדרטה שהוקמה בסמוך לאתר הפיגוע. ובעוברי משם אני מביט על שתי פנים יפות ומחייכות, והן צוחקות אליי מן התמונה, ואני מוחה עוד דמעה ודמעה.

ואני נותרתי חי, אבל מת איתכם

שלכם לעד

אבנר

©  כל הזכויות שמורות לאלי משעלי