קינת העורבים

כעת, הדממה מלטפת כל רחש זעיר,
ישועת הדמדומים, לקחה איתה את הצינה,
הרחק, אל עבר היער האיום מכל,
הנה, האדמה עוטפת עצמה בעלי השלכת.

על אף האפלה האופפת את השדה,
חיוכך הזוהר מפיץ אור שופע-
המדיר שינה מעיניי, כדי שאוכל לחזות ביופייך עד אין קץ,
בעוד לבי מתמוגג לרגעי החום הפושטים בתוכי.

קינת העורבים נשמעת לפתע,
הם חזו את אשר התחולל בנבכי נשמתי,
נשבעתי, שאיש מלבדך לא יידע את רזי,
כעת הסכין המוכתמת, נושרת מידי.