זיקנה

יום אחד עצמתי את העיניים שלי וראיתי אותך, זקן. קמטים מסתעפים יצרו קלסתר פנים מוכר ושונה.זה היה סוג של חזיון. ככה, בדיוק ככה, יום אחד תראה. למאית שניה, נתפסה התמונה הזאת בראשי. ישבת על כסא נדנדה על רקע מרפסת וגן ביתיים. שערך היה לבן ומוטה לאחור,וסודותיך עדיין נעצבים.משהו במראה הזה היה טבעי, כאילו חיכה לצאת ממך בכל שנה של ימים צעירים.כאילו שזו המהות, זו הכוונה, שמאחורי הדמות, הנוכחות שלך בחיים.

לפעמים אתה אכן קורא לעצמך זקן בהלצה.כל כך חלש, עייף, מיואש, מוותר.אולי אתה בעצם מעריך את הזקנה, מבקש את המכובדות הזאת לעצמך. את היכולת לשבת בנחת על כסא הנדנדה.ולדעת שפועל חייך ממזמן כבר מוצה. לדעת שכרגע הינך מורה, לכל מי שעדיין נמצא במסע.והישיבה המשתטה שלך ברוב הימים, כשאתה מתנהג כמו ילד, היא אותה הגברת בשינוי אדרת.

אני נעצבת. על השכחה הזו של החיים. השכחה של החוויה, הלחימה, הויטאליות, האתגרים.אני כותבת ושואלת- האם גם אתה רוצה להשתתף בסרט? להשתטות איתי על מגרש המשחקים. לא של הכדורסל, אלא של הנשימות והנגיעות והמילים. להרגיש את הדם זורם מתחת לתאים.ללטף עם כל הלהטוטים. מילה מדויקת, מילה מעצבת.נגיעה מפתחת,נגיעה שנזכרת.ולרגע הכל חולף, בין רבדים של קיום, רבדים של מציאות. והנשמה מבפנים מזדעקת, היא צעירה לנצח, מתפללת להשתחרר לחופשי. ציפור כלואה בשקט. היא לא מתייאשת. היא פשוט קיימת. ורק מחכה להתעורר, להתפתל במעלה חוט השדרה אל מחוץ לכתלים. ואנחנו הולכים וחוזרים ומחפשים ולא מבינים.

אתה זקן ואני מחכה לגיל המתאים. ושנינו שוכחים מה נמצא ממילא מחוץ לזמנים.

אז יום אחד עצמתי את העיניים שלי וראיתי אותך, זקן. כמו זיכרון מתכלה. כאילו שאיכשהו, דילגתי מחוץ לכבלי השעה, ובכל זאת, לא יכולתי שלא, לוותר על העכשיו, על מה שנמצא.