מתי כבר יפסיק להכאיב לי האוויר של האביב?להכאיב וללטף, כקטיפה ריחנית, משכרת, רחוקה. רוויה זכרונות מתוקים, מתפתלים וחונקים.
בכל שנה אני מחכה לו, כמהה לו, עורגת לו. לאוויר הזה.נושמת ומתעצמת אל תוכו. ועם כל נשימה, הלב שלי נצרב. נצרב ומתענג.נצרב מגעגוע.
אחותך. דמותה ,גם היא צרובה בעיני רוחי.הפעם האחרונה שראיתי אותה, יותר קרובה מהפעם האחרונה שראיתי אותך. זה מוזר. אני נתקלת בה במקריות, בתדירות גבוהה מידי. בשיטוטים במרכז העיר עם חברות, או בקניון, במסעדה האהובה עליך...היא מופיעה לרגע ומייצגת פרק שלם ונעלם מחיי. היא אחותך, בשר מבשרך. זאת שסיפרת לי שמשמשת כאשת סודך. שערה כהה ופניה בהירות. עיניה הכחולות תמיד הופכות לדמעה ברשתית העין שלי.
מכרים נהגו להגיד שאנחנו דומות.נוהגים לחשוב שאני ואתה, אחים .
משפחה מעוותת שיצרו החיים?
את אחותך פגשתי לראשונה עוד לפני שהכרתי אותך. הייתי בת 13.ראיתי אותה פוסעת אל תוך המעלית בבית הספר החדש שלי, וסונוורתי מיופייה. אורה בהק, עיניה נצצו, ומבנה פניה צרב בי תחושת הכרות.
היו אלה כמה שניות מוזרות. ובאותו הרגע תהיתי, אם אליה התכוונה חברתי כשסיפרה לי כמה ימים לפני כן על "מישהי מכתה י' שממש דומה לך"
לבסוף התברר שמישהי אחרת הזכירה לחברתי אותי. אבל הבוהק של אחותך עדיין נצרב בזכרוני.
לימים גיליתי שאשת סודך, האחות המהוללת, הקרובה, עליה סיפרת לי בגאווה וקירבה, היא לא אחרת מהנערה הבוהקת.זאת מאותה פגישה הזויה, שהתרחשה שנה טרם פגישתי איתך.
העולם הוא קטן. ורבות נכתב על המקריות המרתיעה והממגנטת של אירועי האהבה.
לא רק בגלל המקריות הגורלית ארצה לכתוב על אחותך. אלא בגלל, שאף על פי כן, ולמרות העוצמות שהחיים פורסים לשולחננו המשוגע, אחותך מעזה ללטף את האשה האחרת...זאת שעומדת כרגע לצידך.והרי, אחותך היא אשת סודך. זאת ששמעה על טיפות הדם שירדו מהחיבור שלי ושלך. זאת שהחטיפה ללחייך שתי סטירות כשאבדת בגעגוע ובכאב המטביע שממכר אותך. זאת שידעה מה לחשתי לאוזניך,ואיך התבשלה בגידתי בתוכך. ומלבד הכאב, היא גם יודעת את עוצמת האהבה.האהבה המפלחת, המהפנטת, המכריעה, ביני לבינך.היחידה שיודעת את האמת לאמיתה. היחידה ששמעה את המשפטים הקטנים שהסתננו בין השנים, מבין ידיו של אלוהים, ובריחתנו הנצחית...
ועכשיו היא מצדדת, בפחדיך מהחיים. מזכירה לך את מה שצריך כבר לשכוח, לשחרר. משכנעת אותך "תשאר במקום הבטוח עם יעל. " תישאר בביצה, בתוך החול הטבעוני, בתוך השקר של בריחתך. תעצור את החיים ותמנע מעצמך סכנה ורווח, השאר בין הכתלים.לא ארצה עוד להחטיף ללחייך ולעורר אותך מערמה של כאבים.השאר מנוטרל, מכל רגש, מטיפת דמים.
ואיך היא מעזה? לאחר שסימנתי בה את זיכרוני. לאחר שהסתכלתי בעיניה בכל פגישה מקרית והזכרתי לה את כאבי. את ציפייתי. איך היא מעזה? לאחר שנגררה עם כנפי הגורל והתערבבה בתוך גורלי? לעולם לא תהתה? לעולם לא חשבה? שאני השתקפות של געגועי אחיה, כמו שהיא השתקפות רצונות נשמתי... איך היא מעזה? הרי ראיתי בה השלמה ועזרה. היא זאת שתזכיר, היא זאת שמעוגנת עם מהותך. ובהתקרבותך אליה אתה מתקרב אל שורש הדברים. בשובך אליה, אתה שוב איתי.
אז עכשיו גם היא, פונה נגד נשמתך. כמו תא בגוף חולה שמחסל את עצמו במקום את המחלה. כך היא, בשר מבשרך, מחסלת את שמחתך. השאר בתמונה ההיא, המבוימת, הריקנית, עורך צרוב ועיניך כבויות ומשותקות.ידך אוחזת באדישות במותנה.את זה מאחלת לך אחותך?
ודאי עוד אטבול, בתענוגות האוויר האביבי. אתענג על הזכרון, ואתלונן על כך שעם כל האושר שבבואו, הוא ממשיך להכאיב לי.
לעד יהיה הוא חצוי, עד שישוב החלק הנשכח הזה, שהכרתי לפני שש שנים...החלק שמשלים את נשמתי.
