בואי נגמור עם זה

הידיים שלי, עם הלקה האדומה. מתוחות, יפות ויציבות, יכולות להרים כמעט הכל  ולהקליד בקצב דיבור, 

יהפכו ורידים.

הידיים שלך, מלטפות ודואגות, שכל היום במרץ מטפחות, מסדרות, מנחמות,

יישארו ריקות. קמוצות.

והשיער השופע, שהיה פעם שלך ועכשיו הוא שלי, חום מלא וחזק, לעולם לא שלנו,

הנה, שערותייך מלבינות.

וגם את תמותי אמא, בדיוק כמו סבתא

וגם אני אמות אמא, בדיוק כמוך.

אנו נחיה חיים שלמים ברדיפה אחרי דבר,

נקרא לזה משפחה, קריירה, אהבה

ונגמור זקנות ובלות. מחכות.

נגמור בלי כלום, ללא טיפת כבוד

נזנחות על ידי אלוהים הכל יכול, שצוחק לנו בקמטים של העניים

ונשנא את עצמנו כל יום יותר ויותר

אמא שלי, כולנו נמות בדיוק ככה

שכוחות

שוכחות

זקנות.

כולנו נמות כשעל שפתינו הסדוקות נותרה רק תפילה לחסדים.

חשבתי, 

שנגמור עם זה עכשיו?