בכסות הלילה

עוד לא תמה עונת התפוזים וכבר התפוחים האדומים שמעטרים את הלחיים אחרי יום של שמש יוקדת נותנים אותותיהם.

מדהים איך לעיתים המקום הבודד בעולם הוא בלב ההמון, והבית הוא ברגליים היחפות שפוסעות ברחוב נטול שם, בשעת לילה בה רק פנסים של מוניות מאירים את הדרך כמו גחליליות. רוח נעימה מבדרת שמלה ירוקה, מבדרת את השיער, מלטפת כמו אהבת נעוריי שכובלת אותי אליה בחוטים של דמיון ותהייה של אם ומתי.

עוד לא תמה עונת התפוזים וכבר ריחות של שרב ממלאים את האוויר.

ממטרות מתיזות מים על הפנים, מזכירות את הגשם שירד אל תוך שלוליות של געגוע.

הרחוב השקט, התפוחים, חיפיון הרגליים, מחשבות לעת לילה, כולם יהיו לנצח חלקת האלוהים הקטנה שלי.