צהלת המרום

צהלת המרום קרעה את הדממה, כאילו הייתה רק חוט דקיק,
אני הייתי שם לבדי, התבוננתי באדמה החרוכה ובגלים הנישאים,
באותו הזמן טיילתי בשדרה המשתרעת על חופי האלמוגים,
תהיתי לעצמי האם זוהי טעות להביט לעיני השדים האדמוניים.

באותו הרגע נשמעה צווחה מן הרקיע התכול, גווניו דעכו אט- אט,
אך אני זכיתי בהצצה חטופה לתוך נבכי נשמת כל החי השורר כאן,
הופתעתי למראה הזיעה שנשרה כמו מים מבעד לאצבעותיי המדומות,
ואז ראיתי אותה שם, מלכת הגבעות, מוכנה להתמרד נגד כל הזוועות.

אותה מלכה, שלי היא, שלי בלבד, לעולם אל תיתן מבטך בה, אם נותר עוד ערך לחייך.
מצמוץ קליל, החול והים שטפו אותה כליל, כאילו לא הייתה שם מעולם,
היא צללה במהירות אל תוך התהום האינסופית, על מנת לחפש נחמה לאהבתה הנכזבת,
ידעתי שלא תמצא מאום, על כן משיתי אותה משם, אל זרועותיי הפתוחות לרווחה.