חריקת בלמים

זו הייתה חריקת בלמים, כמעט אילמת,
כשהטל הזוהר רבץ במשכבו הקריר במשך הליל,
העינויים חייבים להיפסק בקרוב, זה לא הגיוני,
בתוך התא הקטן, צופה בו עולה ויורד, באלוהי המרומים.

לראשה חבשה כובע קעור, עיניה מרצדות בשוליו,
עצם בשדה קבורה עמוק בתוך האגם הכעור,
נשמתי את רוחך, אולי אקבל מענה לתפילותיי,
לתשוקותיי ייחלתי, אבל האי הבודד כמעט ונגוז.

התרתי את הקשר מקצוות השיער שלראשה,
עיניה כיונים מעטרות את החלל העמום בשלל צבעים,
בקרבי, בנפשי, ייחלתי לעצור במקום, בתוך תוכי אני בוער,
זועם על האדמה שגרמה לי סבל רב, דמי לוהט, והיא השקתה את דמעותיי.