כנווד

ולפתע הושלכתי אל רצפת החיים
ואזכור
טיוליי בגאון אל הליל
את סמטאותיו לוחנות בי צלילים
את שעותיו מפכות בי מלודיה

איך דאיתי במזמור ללא תמרור ומצפן
וארחף בשכרון מעל שממון הקיום
וממעמקים
כעד ממהר וזומם הייתי
להפיל תאוות של שירוש געגוע
כמיהה ליערות גשמים מקדם נטעתי
אל תלמים חרושים מקווים אל ברכה
והנה
הטוב בם נשדף בצמא וברוח
ויתרם כבר אוכל בלהבת אדישות

כסו עפעפי שחר על אישוניו של האושר
ואשמח בחלקי הנותר
זו הארץ
אלייך אשוב עוד שנים ארוכות
ולו רק אתן בך עיניי
וניחמתי