הכינור
מתוך מגירת הזיכרונות-סיפורי זיכרונות אישיים.
נשמה במנגינתו של הכינור, ועצב רב נסוך בה. הוא קורע בבכיו ומספר את סיפורו אך ללא מילים. והאדם האוחז בו נרעד ביחד איתו, ומתרגש עמו בכל יום ובכל שעה חולפת.
הכינור הוא כמו סיפורו של היהודי הנודד, המחפש את ביתו שנים, ולבסוף מוצא את פינתו בחיים, מתיישב ומנגן מזמורים ומשורר פיוטים, לזכר ימים יפים ויפים פחות, ולזכותם של החיים.
***
זה היה עוד יום שיגרתי בצהריו, ניסיתי לפלס את דרכי הביתה בין מאות אנשים ברחוב המסחרי. חלפתי במהירות על פני שורה ארוכה של רוכלים המציעים את מרכולתם תוך צעקות שהפרו את שלוות היום. זרם האנשים סחף אותי ומידי פעם נתקלתי בעל כורחי במבטים העגמומיים של אנשי עסקים שקועים במחשבה טורדנית כזו או אחרת. כן כזה היה וכנראה עודנו שוק מחנה יהודה הצבעוני והריחני עד שכרון חושים, ומה לעשות שכדי להגיע הביתה מבית הספר התיכון אני צריך לעבור משם.
איש בחליפה מחויטת פילס את דרכו בתוך ההמון עם פנים זעופות ורטן משהו כשמילותיו ריחפו ללא יעד ועד מהרה נבלעו בהמולה.
כשחלפתי מן השוק והגעתי לרחוב ניסים בכר הוא תמיד היה שם. יושב על המדרכה, בידו האחת אוחז בכינור כשידו השנייה מחטטת בשקית שהייתה מונחת לידו. דולה היה הוא משם פרוסת לחם ונוגס בה.
הייתי עומד דקות אחדות ומקשיב לנגינתו. נגינתו הייתה כה שמחה וקלילה עד שמלאה את הלב בעונג רב. ויצרה אווירה קסומה מסביב.
בכל יום ובאותה השעה היה יושב מיכאל באותה פינה ברחוב ניסים בכר, ואני שתמיד הלכתי באותו מסלול כשחזרתי מבית הספר, תמיד הייתי נעצר לידו ומארח לו לחברה אך לזמן קצר מאד.
ככל שהייתי מביט יותר בפניו של מיכאל, הייתי נוכח להבין כי האווירה מסביב היא זו אשר הלמה את נגינתו: אם היה חורף והרחוב היה אפרורי, מיכאל היה מנעים בכינורו בנעימות שקטות ורגועות. וכאשר השמש הייתה שולטת בקיץ בוער והמוני, מיכאל היה פוצח במנגינות סוחפות ואף היה קם על רגליו ורוקד.
מיכאל היה שוקע כולו בתוך הקצב, עיניו היו נעצמות ונגינתו קולחת בעליצות. לא ניכרו בפניו קדרות או עגמומיות כלשהי ואפילו נדמה שחיוך דק היה נסוך על פניו. תהיתי מאין לוקח הוא את תעצומות הנפש והאופטימיות לנגן ולהרגיש כך, ואפילו בימים שהיו קרים וקודרים הוא תמיד היה מחוייך ומסביר פנים.
בעיני רוחי ראיתי את מיכאל, גאון מוסיקלי המצליח מאד בהונגריה, ולרגע חזרתי להביט במיכאל היושב על המדרכה. מעילו המרופט היה גדול עליו בכמה מידות והיה ניכר שמתחת לכל האבק שהצטבר עליו מסתתר מעיל שבעבר כיבד את בעליו. כובעו היה מונח לידו ובתוכו מספר מטבעות. קמטים דקים נמתחו בזוויות עיניו העצוּמות. והפעם כשהבטתי בפניו הקורנות של מיכאל, באחת הכתה בי ההכרה! מיכאל לא באמת כאן – הוא נמצא באולם קונצרטים מלא באנשים מריעים לכבודו.
ובכל יום הייתי פוגש את האיש המקסים הזה, שהיה יושב בסמוך לרפדייה של אבא שלי. וכל פעם כאשר מיכאל היה מסיים את נגינתו, הוא היה פוקח את עיניו וברק היה נגלה בהם. ואני הייתי ניגש אליו מלטף את ראשו ושם מטבע בכובעו.
מיכאל היה הקונצרט הכי טוב ויפה ששמעתי בחיי, והייתי מחכה ומאושר בכל יום לעבור את המסלול חזרה מבית הספר, לחלוף על פניהם של הרוכלים הצווחים "עגבניות במבצע", וחשבתי לעצמי מה יכול להיות שהן באמת במבצע.?.? ועד שהייתי מגיע אל רחוב ניסים בכר וחולף ליד חנותו של אבי, ופוגש את מיכאל המדהים.
וגם היום אני רואה את מיכאל התופס לו פינות צל ברחובות בן יהודה והמלך ג'ורג', ואף לפעמים הוא ישן על ספסלי האבודים במרכז כלל.
הוא בודאי לא זוכר אותי, אך אני אזכור אותו לעולם.
© כל הזכויות שמורות לאלי משעלי
