בקליניקה של אבי

כולם רוצים שיגידו להם שהם הכי טובים,

כולם רוצים לדעת שהם אלה שבאמת שולטים,

יש כאלה שבטוחים שהם גילו תאמת המוחלטת לכל מה שהולך כאן,

ויש כאלה שמוכרחים להוציא את השקר שלהם על עוד אחד.

אני לא יודע מה חשבתי לעצמי שלקחתי לעצמי מישרה של פסיכולוג, אני בקושי בעצמי מצליח לטפל..אז להתחיל לטפל באנשים אחרים? זה אבסורד לחלוטין.

כמה דפיקות נשמעו בדלת-

הנה בא עוד אחד שיוציא עלי את כל התסכול שלו,

לפחות הוא משלם לי על זה כסף טוב,

טוב אז ננסה לסיים את השעה הזאת כמה שיותר מהר ונחזור לקלטת שהפסקתי באמצע.

הוא מספר לי על אמא שלו, ואיך שהיא לא התייחסה אליו שהיה ילד קטן,

הוא התחיל לצבוט את עצמו כשהתחיל לספר לי על איך זה כמעט להרוג בני אדם ואני יצטט-(למרות שזה נוגד את חוקי הקליניקה שלי).

"האלכוהול שלט בי, אני סטטי מהפניה כי הייתי בטוח שיש מולי אוטובוס והתנגשתי בחומה שהייתה מולי, הסתכלתי במושבים האחוריים ודני ועומר שני ילדי הקטנים

היו מחוסרי הכרה. אני לא מאמין שעשיתי להם את זה." והתחיל לבכות על הספה.

אני רק בהיתי בו וחשבתי על זה שיכלתי לבחור מקצוע אחר לפני שבחרתי את המקצוע הזה, ומעניין מה אשתי תכין לי היום לארוחת הערב.

וככה הטיפול הזה ממשיך לו, עד שהאדישות שלי שוברת אותו והזמן המוקצב נגמר, והוא קם-מוציא את ארנקו ושם לי מאה חמישים שקל על השולחן

"ניפגש שבוע הבא" הוא אומר "כן." קר אני משיב לו וסוגר את הדלת אחריו.

בשנות נעורי היפות הייתי אליל הבנות, הייתי בטוח שאני הולך להיות איזה שחקן קולנוע מפורסם או אולי איזה זמר רוק. אחח הימים הטובים, הכל אז היה יותר קל, פחות גרנדיוזי ויותר קליל כזה, והתמימות היפה? ואיך תמיד הינו גונבים שזיפים מהשכנה

ותמיד היא הייתה הולכת להלשין לאמא, ואמא לא הייתה מענישה אותנו כי גנבנו, היא הייתה מענישה כי לא השארנו לה גם קצת, זה היה מצחיק.

כמה חבל שאתה איננו עכשיו, וכך גם התקופה ההיא שמתה גם כמוך במלחמה הקרה.

עכשיו מה שנשאר ממך זה רק אלבום תמונות ישנות בשחור לבן, ואיזה כובע טמבל רעוע ומקומט, וקלטת ישנה שמצאתי בבוידם.

טוב אפשר להמשיך את הקלטת על התקופה ההיא ועליך אחי הקטן, לפני שיגיע מטופל אחר ויחשוב שהוא האדם העצוב היחיד בעולם ושרק בו אי אפשר באמת לטפל.