סימנים אדומים

סימנים אדומים

[רבקה ירון ©]

                                             "אמציה נבהל, כמו פעם. כחמש-עשרה שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שהופיע הנער הג'ינג'י שהיה מציץ בו ומסתתר, לעתים מאחורי עמוד, או עץ, או בתחנת אוטובוס, לעתים מאחורי בניין, בית, פינת רחוב. תמיד, תמיד, בן ארבע-עשרה, בן חמש-עשרה. בהתחלה אמציה לא הבחין בגילו כי הוא עצמו היה ילד (לא יותר מבן תשע, עשר) כשהנער צץ לו משום-מקום והציץ בו לראשונה ליד עץ אורן גבוה במיוחד, מיד הסתתר מאחוריו – ונעלם. והנה לפני רגע שוב הציץ בו – ונעלם.

באותם ימים היה בטוח שהנער הג'ינג'י המוזר קיים במציאות. (...)"

***

הנער הג'ינג'י היה. הייתָ.

לא זוכרת בדיוק-בדיוק כל פעם שהופעת, או בכמה סיפורים שלי אתה מופיע, לא יודעת מתי תופיע שוב. בסיפורים אני משנה את דמותך, במציאוּת – כשאתה חולף מהר-מהר – אני לא יכולה, אני רועדת. 

הרי היינו ילדים. כמו כל בן אהבתָ דמויות חזקות, גבריוֹת, ומשחקי מלחמה. שיחקנו סתם, לא חשבנו שזה אמיתי, לא חשדנו שמשהו כזה יכול לקרות למישהו מאיתנו. מה זֶה ולנו, בכלל.

וזֶה קרה.

שרה אמרה, מיד ראיתי הכול אדום, השיער שלו ולהבות הטנק.

יוסי אמר, אני קינאתי בו – הג'ינג'י המוצלח שכולם אהבו. שכל הבנות אהבו.

טדי אמר, גם אני, גם אני קינאתי בו.

טוני אמר, דווקא הוא, רק הגענו לישראל ורץ להתגייס, וכבר –