אולי זה משהו במזג האוויר, כשהגשם נגמר פחות או יותר ורוח חמימה מעיפה ריחות של פריחת הדרים, משהו מוזר עובר עלי...

האוויר כבד יותר, והגוף רגיש כל כך למגע גם אם המקרי ביותר, כל פיסת עור משוועת לנגיעה, הדם זורם ומזדחל סמיך יותר וכאילו חם יותר, ואני מרגישה כאילו נטרפת עלי דעתי שגם ככה מוטלת בספק.

לא מסוגלת להבין את מה שעובר עלי וזה מפיל אותי ומתיש אותי ואני לא מסוגלת לצאת מזה, זה רודף אותי כל הזמן, אם אני ישנה או עירה, בעבודה או בבית, עם אנשים או לבד זה לא משנה, תמיד זה פה – אתה פה. יושב בתוכי ולא יוצא.

הבזקים.

אתה תופס אותי בשתי ידיים ומקרב את פיך אלי, שורף אותי בלהבות שלי עצמי, מנשק, רטוב ולח ומתוק וקרוב ורחוק.

נעלם.

כותבת,  אחוזת דיבוק למילים, אולי הן תמצאנה לי פתרון, אולי הן תראינה לי את הדרך החוצה ממך.

אבל אין בהן מרפא.

אני כותבת ומוחקת וכותבת, ומחפשת את ההיגיון,  וקוראת ולא מבינה איך, ולא מבינה למה, ולא מבינה למה אני לא מסוגלת להפסיק.

הבזקים.

חדר חשוך, מואר באור נר רך, האוויר אדום ואתה. ואני. יחד. גוף אחד, אני רואה אותך רוצה אותי, דורש ומבקש אותי לעצמך ולוקח אותי רחוק מתוך עצמי רחוק מעצמך, ואנחנו לא מפחדים, לא ממני, לא ממך וזה כל כך נכון, וכל כך אמיתי.

נעלם.

איך להסביר את ההרגשה? שכל שנייה מכל יום וכל לילה רק אתה. אתה. אתה.

איך התמונות לא נעלמות, הן באות, כל כך חיות והן חוזרות ותופסות אותי לא מוכנה, וכאב חד חותך בתחתית הבטן, ראשוני ועמוק כל כך ועוצר נשימה, למה? למה דווקא אתה?

מה יש בך שככה תפס ולא מוכן להרפות? ולמה זה לא יכול להיות?

הבזקים.

חופה של משי תחת כיפת השמיים, ליד ים כחול עם ריח מלוח, אנחנו לבושים לבן. מסביב פרצופים מחייכים, מוחים דמעה של אושר, ואני לא רואה אף אחד מלבדך, אתה אוחז בי חזק כל כך חזק, ואני מרגישה בבית, מרגישה בטוחה והעיניים שלך מלאות הבטחה, מספרות שהפחד נגמר, שהספק נעלם ואתה פה. אתה נשאר.