אמא
תראי
בלי ידיים
רגליים באוויר
ילד משחק איש תלוי
"בלי ידיים," שירו המצמרר של אוריאל לפידוס.
שירה מהודקת, נוקבת, מחשבה עמוקה המותירה הד אחריה.
אוריאל לפידוס-רק בן 20, איש צעיר עם מחשבות גדולות. עונג עבורי להכיר!
1-אני מוצאת את השירה והפרוזה שלך בעלות ייחוד, משהו שבין האוונגרד והסוריאליזם. שאלתי היא: מנין אתה שואב את מקורות השראתך.
-אהיה קשה כבר על ההתחלה ופשוט אגיד שאני לא יודע. כמו שתיארתי ב'אני כותב', שמדבר בדיוק על למה ואיך אני מתחיל לכתוב, זה מתחיל מדחף. אני לא אוהב פילוסופיות וברבורי סרק של 'זה בוער לי בעצמות ואני מקיא את התחושות שלי על גבי הדף', כי זה ממש לא ככה. תהליך הכתיבה שלי, בקטעים ארוכים, הוא מאוד ארוך ותובעני. אני חושב על רעיון מסוים ולפעמים אפילו מגלגל אותו בראש שבועות עד שאני מחליט באמת איך לתאר אותו. ואז אני ניגש לכתיבה.
אני יושב ומשכתב קטעים ארוכים מספר פעמים; מדף, למחשב ושוב לדף ועוד קריאה, ועוד שכתוב. בשירים, לרוב, הכתיבה היא חופשית ו'שלופה' יותר.
מקור ההשראה הוא רק אותה מחשבה. לא בהכרח צריך לקרות לי משהו משמעותי כדי שאכתוב. מספיק שאצפה בנדידת ציפורים ואראה כמה יפה ושליו להן שם למעלה, כדי שאחשוב על המשפט "אני מוכן לוותר על האנושיות שלי כדי להיות חלק מאותו גבול שפיות משורטט שיוצרות הציפורים בנדידתן". כלומר: ההשראה יכולה לבוא מהדבר הכי רגיל כביכול שפשוט יעלה לי את המילים הנכונות בראש.
2-חלום ודמיון – עד כמה אתה כותב מתוכם ובהשפעתם (בעקבות שירך "כל דמיוני"). ואפשר כי השימוש בחלום הוא זה שהעלה בי את הסוריאליזם.
-אני מרגיש צורך לחלק את תשובתי לשניים. חלום, ודמיון. אני בהחלט יכול לומר שיש לי כמה קטעים ש"מקורם בחלומות". הדוגמא המובהקת ביותר לכך היא דווקא הקטע האחרון שפורסם באתר - "חלום שחור" שנכתב על רגע ספציפי שלי מנסה לחזור לחלום מפגש כלשהו עם מישהו קרוב שלא ראיתי במשך זמן רב.
השפעת הדמיון היא שאלה קצת לא ברורה, או שיש לומר ברורה מדי. הרי כולנו כותבים בסופו של דבר גם מהדמיון. אני לא חושב שיש מישהו שהיצירה שלו מסתכמת במאה אחוזי מציאות. ואם כן היצירה תרגיש לו עצמו - קצת סטאטית, קצת לא מעניינת, רק עוד תיאור מדויק של רגע(אני כמובן מדבר על משהו מחזורי, אדם שלא משתמש בדמיון באף טקסט).
אם אאחד את שני חלקי התשובה ל"כל דמיוני" אוכל לומר שאני שואב המון מהדמיון ולעיתים גם מהחלומות(שהם בסופו של דבר דמיון בצורה קצת מוחשית יותר).
3-האמנות הפלסטית מופיעה כמה פעמים ביצירותיך (קזימיר מלביץ', אופליה מציירת). מהי הקרבה שלך לאמנות זו.
-זו אחת השאלות שאני הכי אוהב. אחת מדויקת שבאמת מראה שהשואלת קראה מספר קטעים שלי.
אני עוסק באמנות הפלסטית מאז שאני ילד. מההליכה לחוגי יצירה ועד בחינת בגרות עם פרויקט גמר באמנות פלסטית. תמיד אהבתי את ההתעסקות בחומר בכלל ובצבע בפרט. למעשה עד היום אני ממשיך לחקור חומרים חדשים ולבדוק את גבולות החומר.
השאלה הזו שימחה אותי דווקא כי ממש לפני כשבוע דיברתי עם אחת מחברותיי על כך שאפשר להכיר הרבה מהדברים שאני עוסק בהם חוץ מכתיבה דרך המילים בהן השתמשתי, וכאן הוכח לי שזה בולט ונראה לעין.
4-ואם כבר נגעתי ב"אופליה מציירת" – ספר על היווצרותו של שיר זה.
-אני מגדיר את היצירה הזו כחלק מתוך שלישיה; "הגבר שלי", "אופליה מציירת" ו"שיר על נייר זכוכית".
עד היום אני לא יודע להגיד למה הם תמיד באים ביחד ולמה אני לא יכול להפריד ביניהם, פרט לעובדה שהכתיבה שלי מגיעה בתקופות. בתקופות.
אני לא כל כך אוהב להסביר ולבאר שירים שלי. אני אוהב שההסברים נשארים אצל הקורא, כל אחד עם שלו. לכן אמנע מלספר באופן מלא על היווצרותו של שיר זה.
השיר נכתב בתקופה בה חיפשתי אופציה לשלב דם (בצורה מפוקחת כמובן) בציורים שלי. אוסיף ואומר כי ביום שכתבתי את שלוש היצירות שהזכרתי העמקתי בכאב פיזי שנובע כתוצאה מתלות.
5-ההתעללות והאלימות – נושאים המופיעים בעוצמה אדירה ביצירתך. כתוב על כך.
-האלימות היא אחת הדרכים היותר פשוטות וברורות בעיניי להביע רגש. בין אם זו האובססיה ב"הגבר שלי" ובין אם זה פחד ורגשות נוספים שמתוארים בסדרה החדשה שלי על ילדים.
ההתעללות והאלימות הם נושאים שמלווים אותי בכתיבה זמן רב. המחשבות שלי נודדות לכיוון הזה די הרבה. וכמו שכבר אמרתי, המחשבות הן השיר, הן הרעיון.
מה מוביל אותי לשם בכל שיר ספציפי?! אולי זו התקשורת, לפעמים אלה חוויות אישיות שעולות בי, בכל פעם משהו אחר. אלימות יכולה להביע הכול בעיניי, אפילו אהבה. רק שצריך להשתמש במילים והמינוח הנכונים.
6-מהו טבע האדם בעיניך. 7-מהי המהות האנושית כפי שאתה רואה אותה?
-מהו טבע או מהות האדם בעיניי זו שאלה שגם אם אדבר עליה יומיים אני לא בטוח שאובן לגמרי. אולי כי אני בעצמי לא יודע, אולי כי דעתי בנושא יכולה לפנות ימינה בכל רגע נתון, ואולי בכלל כי אני מאמין שהאדם הוא היצור הפחות טבעי בעולם החי.
אסביר את טענתי האחרונה:
-כלל בעלי החיים מתהלכים בעירום ואילו האדם בוחר ללבוש בגד - לאו דווקא כדי להתחמם. -כלל בעלי החיים מתייחסים לנטייה מינית הומו/טראנסקסואלית כעניין לגיטימי ואילו האדם בוחר להפוך את עולמו בגלל עניין טבעי כל כך.
-אצל בעלי החיים הזכר הוא המטופח והמושך ואילו אצל האדם הטיפוח סובב לרוב סביב האישה.
-בעלי החיים אוכלים על מנת להזין עצמם ואילו רוב בני האדם (לפחות אלה שחיים חיים נורמאליים) יאכלו כי טעים ולפעמים סתם כי יש.
אני יכול להמשיך ולפרט, ואם תגידו לי שהאדם פשוט מפותח יותר, חכם יותר ובעל יכולת הבחנה בין טוב לרע, אשאל מדוע הוא בוחר, ברע פעם אחר פעם. למה הוא מחריב את העולם ולוקח את הבעלות עליו, למה הוא לא יכול לחיות בנישה שלו, בלי לפגוע ולהרוס את כל מה שסביבה?
אני לא חושב שלאדם יש מהות מסוימת. ואם בכל זאת תרצו שאתן כמה תכונות טבעיות של האדם, אבחר דווקא בשליליות והבולטות; גרגרנות, צביעות, פחד, בושה, כוח ודומיהם.
אני רואה באדם יצור לא מתוקן, יצור שזקוק לשינוי שורשי שאין מי שיספק אותו - פשוט כי היחיד שיכול לספק אותו לא בדיוק מודע למצבו.
אנשים אינם
אנשים אינם ציור
הם לא עשויים שמן ובד
אנשים עשויים דם
ודם נקרש - אין לתקן
נסה להוסיף מעט מעל
תראה מה קורה
אנשים הם יותר כמו פסל
מדויקים ונוקשים כמו שיש
קרים כמו בטון
של יצירה מודרנית נפוחה
הם עומדים על שלהם
נסה לסתת מחדש
לשבור
ותראה מה קורה
אנשים אינם ברורים לי
אנשים כאנשים
קרים, קשים
נקרשים
ולך תתקן
8-דימויים – מה מקומם בשירה ככלל בעיניך, ומנין אתה שואב את שלך.
-הדימויים בשירה הם אלה שיוצרים את הדמיון בקרב הקורא. למעשה הם גם חלק בלתי נפרד מהדמיון של הכותב. כמו כל דבר, גם בדימויים יש להשתמש בטעם ומינון. יותר מדי דימויים יהפכו את השיר לרשימה ואת הסיפור למטושטש ולא ממוקד. אני חושב שהדימויים לא פחות חשובים מהנושא... כמו תבלינים במנה.
הדימויים שלי באים מכמה עולמות. יש את עולם האמנות הפלסטית שציינתי למעלה, יש את עולם המדע בכלל והרפואה בפרט, יש דימויים שעולים בי כשאני קורא ספרים. אין מקור ספציפי, הרי אנחנו לא באמת שואבים אותם מאיפושהו, הם פשוט שם.
9-"והאור הוא מלחמה," אתה כותב באחד משיריך. אני רואה בכך שיר מחאה נוקב, ואתה?
-השיר הוא בהחלט שיר מחאה. אני מאוד אוהב לכתוב קטעים שיכולים להיראות כמו שני נושאים שונים לגמרי, אבל כמו שכבר אמרתי, אני לא אוהב להסביר ולבאר שירים שכתבתי - ובמקרה הזה גם קצת לא יכול, לכן לא אתייחס לפן המוחה והפוליטי של הקטע.
אקח את השורות "והאור הוא מלחמה" ו"האור הוא גאוותן, מראה כמה הוא טוב... ...והחושך עניו" ואסביר בלי להתייחס למשמעות העיקרית של השיר.
השיר נכתב לאחר שכיבה על הדשא לבד בלילה והוא מתאר את ההתרחשות שם למעלה - בשמים. את המלחמות - האסטרואידים והמטאורים הגאוותנים שמראים עצמם לכול, ואת השקט - החושך הסמיך, הסטאטי והצנוע.
אני בהחלט לא רואה את האור כמשהו חיובי כל כך. ככל שהאור בהיר יותר כך נרגיש פחות בנח בד"כ. שימו לב להבדלים בנינוחות והביטחון בין המצאות באור צהוב ללבן.
החושך מצטייר אצלי כמקום שקט הרבה יותר, נינוח, בו אפשר לשבת יחד ולדבר על הכול בפתיחות ונוחות - בלי הצורך לראות ולהראות, רק להקשיב.
ומה אני
רק חלל
וכל שביקשתי
מנוח
10-חושך, עשן, וכוכבים – מוטיב חוזר בשיריך. כתוב על כך באופן חופשי.
-כמו שכבר אמרתי, נושאי הכתיבה שלי באים בתקופות. במקרה של המוטיבים שצוינו בשאלה, רוב השירים המכילים מוטיבים אלה נכתבו בתקופת שיפוצים בבית. במהלך חודש התנתקתי מהבית. למעשה, כמעט מכל המשפחה ועברתי לגור עם סבא שלי - חוויה שעוררה רצון להרגיש טבעיות מסוימת וכתוצאה מכך להתקרב לכתיבה יותר.
אחלק את תשובתי לשניים:
חושך וכוכבים - מצאתי את עצמי מטייל בחוץ בערבים. לבד, עם השקט שלי.
היות וההשראה שלי מגיעה מחיי היומיום ודברים שאני רואה, מוטיבים אלה נכנסו לשירתי.
עשן - ההתעסקות בעשן בכלל ועישון בפרט העסיקו אותי הרבה בתקופה ההיא.
הבטחתי לאחד מחבריי לכיתה(קורס מהצבא), מוטי, שאכתוב ואקדיש לו שירים. השירים לא באמת הוקדשו לו ונכתבו עבורו, אבל אני יכול לומר שהוא היווה מקור השראה מרכזי עבורי בתקופה זו, והעובדה שהוא עישן גרמה לשימוש רב ורחב יותר במילים מעולם העשן והעישון. בין אם זה שיר על ניקוטין, שהאזכורים בו סמויים ובין אם זהו שיר שמוזכרות בו ממש מילים עם השורש ע.ש.נ.
11-כשקראתי את שירך "שיר על נייר זכוכית," חשבתי על יצירותיך שלך. שיר במובן הרך של המילה, ונייר זכוכית – החספוס הייחודי לך. האם כך אישיותך, מכילה שני אלמנטים מנוגדים אלה?
-כשראיתי את השאלה הזו חייכתי חיוך רחב, שוב. כאילו שאת כבר מכירה אותי. גלי, שרק קראה כמה קטעים קצרים שכתבתי, מזהה אותי ואת מי שאני דרך המילים.
אני אדם מאוד קיצוני, לכאן ולכאן, אני יכול לשנות את דעתי מרוך לחספוס בשניות בלי שדעתי תשתנה. כלומר, הניגודיות שבי והחוסר איזון שלי לא בהכרח מעידים על חוסר גיבוש בדעתי.
אני יכול לתעב אדם ולאהוב אותו בו זמנית, ואני יכול להיות עצבני ורגוע יחד.
יש בי קצת מהכול, הבעיה מתחילה כשהניגודים נפגשים באותה נקודת זמן... אבל אני חושב שלמדתי לחיות ולהסתדר עם זה.
12-מי הם המשוררים האהובים עליך.
-לא אדרג ולא אמיין לפי סגנון, פשוט לפי הא"ב:
אוה מורסיאנו, אנה הרמן, דליה רביקוביץ', יונה וולך, נתן יונתן והרשימה עוד ארוכה...
13-כיצד הגעת אל הכתיבה ומהי עבורך?
-האמת היא שאני זוכר את עצמי מנסה לכתוב כבר בגיל 12, קטעים קצרים שהוצגו בראשי הפרקים של עבודת השורשים שלי. עד גיל 17 מצאתי את עצמי כותב שירים וסיפורים מטומטמים על גבול הפאתטיים. הכתיבה שלי לא הייתה משהו קבוע ויציב. פתאום יכולתם למצוא אתי מול שולחן עם דף ריק; 'לא להפריע, אני כותב'. וכמו שרובנו יודעים, כדי לכתוב משהו רציני וטוב צריך ממש לשבת ולכתוב. המילים לא תבואנה מעצמן, וגם הדימויים לא.
את שני המשפטים האחרונים לימד אותי אדם שבתחילת החברות שלנו נתן לי גישה לבלוג שלו, שם פרסם שירים, סיפורים וקטעים בכלל. נדהמתי מאיכות הכתיבה שלו, הבן-אדם באמת -יודע- לכתוב. כשאמרתי לו את זה הוא צחק. ביקשתי שילמד אותי. התשובה שקיבלתי הייתה "אין ללמד, יש פשוט לכתוב". מאז ישבתי וכתבתי כמעט כל יום, דברים שנראו פאתטיים מאוד ונהיו בוגרים ויציבים יותר בהמשך. אני אפילו זוכר קטע גרוע שכתבתי על ניצול שואה שמחכה בתור לקופת החולים וכל אלמנט מוצג בדו משמעות עם השואה. אם זה המספר, אם זה הדם והבכי בחדר הסמוך ואם זה הרופא שמחכה לו בקצה המסדרון.
הכתיבה מהווה עבורי עוד דרך ביטוי. שוב, לא אפליץ לכם פה משפטים מטופשים של 'האמנות היא הכל בחיים', ממש לא. אבל אני יודע שאם לא היה לי מישהו שיציג לי את הכתיבה כשמשהו שהוא פשוט שם הייתי מוצא את עצמי מדי חודש עם דף ריק ודרך ביטוי אחת פחות. היום אני מודה לו... תודה ספיר, שלימדת אותי לכתוב.
14-ספר על עצמך – קורותיך בהרחבה.
-קוראים לי אוריאל לפידוס, אני בן 20 מאשקלון. בן זקונים למשפחה עם חמישה ילדים, היחיד מתוכם שנולד בארץ וכתוצאה מכך גם היחיד שקיבל שם עברי על אף אי היותו יהודי. ההורים שלי עלו לארץ בשנת 1991 מבלארוס, חצי שנה לאחר מכן נולדתי. חיינו בערד כשנתיים ומיד עברנו לאשקלון.
מגיל קטן התעניינתי באמנות הפלסטית. זה התחיל בשיעורי ציור, עבר לאמנות בעור ולאחר המעבר לתזונה צמחונית מתוך אידיאולוגיה חזר לאמנות הפלסטית שכולנו מכירים - ציור/פיסול. כאמור, למדתי אמנות פלסטית בתיכון עם בגרות של 5 יח"ל לצד לימודי ביולוגיה מורחבים גם כן.
אני הומו מחוץ לארון שאף פעם לא בדיוק "יצא מהארון" (לפחות לא איך שזה נתפס - 'אתם יושבים? יופי. אני רוצה לספר לכם משהו חשוב!!!! אני לא אוהב מרק עדשים! אני מעדיף אפונה! -בכי מר-'). אני לא מאמין בגישה של יצירת דרמה מנושא פשוט וטבעי כל כך. ואם אתם שואלים אז כן, תמיד ידעתי. התחלתי תהליך של גיור לפני כחצי שנה וכשהמערכת נתנה לי תחושה של אטימות ובורות החלטתי לוותר ולעזוב. לא רק את המערכת פיזית אלא גם את הרצון לפתח אמונה ולשמר את החלק ממנה שהיה בי.
כיום משרת בצבא ישראל במשרד פרט (חינוך ורווחה) בתקווה מלאה לסיים את שרותי ולעבור לחיות חיים עצמאיים בתל אביב.
מעריך מאוד את החיים ולא לוקח אותם כ'מובן מאליו'.
כאמור, אני בן 20, קורותיי לא יכולים להיות ארוכים ומעניינים בהרבה.
15-אם לא היית אדם, מה היית בוחר להיות ומדוע?
-אני יודע שאחרי התשובה שנתתי בצורה מפורטת בשאלה על טבע האדם ומהותו מצופה ממני לשלוף מהכיס בעל חיים או חפץ מוערכים. הרי 'אם לא טוב לך עם המין אליו אתה שייך, בוא ונעזור לך להשתייך לזן אחר שאותו אתה כן אוהב', כמו במעבר תפקיד פשוט במקום העבודה שלך...
אבל אין לי משהו כזה, ואני חושב שכל דוגמה שאתן פה תהפוך את תשובתי לתשובה פלצנית וקטנה, בעיקר אם אפרט מדוע.
אז אם לא הייתי אדם הייתי בוחר לא להיות... פרדוקס? אני מלא בכאלה.
16-עם איזו דמות ספרותית היית רוצה להיפגש?
-אני מתלבט בין שתיים.
בוורלי רוגן - זה/סטיפן קינג
'זה' הוא ספר אימה מאת סטיפן קינג. הספר מספר על חבורת ילדים מהעיר דרי שמנסים להלחם ב'זה' - מפלצת שמתחבאת בתעלות הביוב בעיר והורגת ילדים קטנים. המפלצת משנה את צורתה מפעם לפעם ואוהבת במיוחד את דמותו של הליצן. הילדים מצליחים להביסה ונשבעים זה לזה שבמידה ו'זה' יחזור, כולם יעזבו את המקום בו הם נמצאים ויבואו להלחם במפלצת שוב.
ואכן, אחרי כשלושים שנה מטלפן אחד החברים ומודיע כי 'זה' חזר. בוורלי רוגן, שנשואה לבעל אלים ושתלטן לא חושבת פעמיים ואורזת מזוודה. לאחר קרב קשה וכואב יוצאת בוורלי אל חשיכת הלילה ומביטה בכוכבים.
"בוורלי רוגן התיישבה על גדר נמוכה, המזוודה בין רגליה המלוכלכות, וצחקה. הכוכבים זרחו, ואיך שהם זהרו! ... ... היא צחקה לעומת הכוכבים, מבוהלת אך חופשיה, אימתה חדה ככאב ומתוקה כתפוח בשל של סתיו, וכאשר נדלק אור בקומה העליונה של הבית שלידו ישבה, היא חטפה את המזוודה שלה ואבדה בלילה, צוחקת עדיין."
הייתי רוצה לשבת שם, על הגדר הנמוכה ולנהל שיחה עם האישה האמיצה הזו.
ורוניקה - ורוניקה מחליטה למות/פאולו קואלו
"ורוניקה מחליטה למות" הוא ספר שמספר על ורוניקה, אישה צעירה שמחליטה ביום אחד, לאחר קריאת מאמר כלשהו, להתאבד ע"י נטילת כדורי שינה רבים. היא לא מצליחה ומתעוררת בבית חולים פסיכיאטרי שם נודע לה כי נותרו לה שבעה ימים לחיות. היא מבינה שהיא עומדת למות בכל מקרה ולכן לא מהססת להתנהג בטבעיות וכנות עם כלל האנשים בבית החולים בו היא שוהה.
הייתי שמח לשבת שם, עם ורוניקה, באותו בית חולים פסיכיאטרי ולשאול אותה כמה שאלות.
"אני לא יודעת מה זה משוגע", לחשה ורוניקה. "אבל אני לא משוגעת. אני מתאבדת שנכשלה".
17-עד כמה האקטואליה משפיעה על יצירתך?
-האקטואליה היא לא נושא שמהווה מרכז יצירתי עבורי. ולמרות זאת, יש לא מעט קטעים פוליטיים וחברתיים שכתבתי. לדוגמה הקטע "קרב", שיר מחוסר שם(***) שפורסם באתר וסדרת הילדים שאני כותב כיום וציינתי כאן לא פעם.
אני בהחלט יכול לומר שלאקטואליה יש מקום ביצירתי אך עם זאת, היא לא הנושא המרכזי בה.
18-ספר על הקושי הגדול ביותר בחייך עמו נאלצת להתמודד בחייך.
-מלחמה שקטה / תום פטרובר
כבר לא ילדה
אבל מצאה עצמה שבגילה
השיעור עוד לא גמור
ובטח שבוכה
אחרי כל מה שכבר עברה
זה ברור הכל סגור
ואין לה גבר בלילה
ואין לה, ודווקא קר לה
עוצרת רגע לחשוב
אם כל אחד יכול
ככה לגדול
בתוך ארון
את ילדותה הרחוקה עברה
וברור, לצאת אסור
היה לה לדקה
וכמה שהיכו אותה
בקיצור, זה לב שבור
ואת יודעת
כשכואב לך
זה כל כך כל כך שקוף
אבל את לא מבינה
זו מלחמה שקטה
להשתתף והמנצח לא חשוב
השאלות לא נגמרות
ורק הזמן ידע לפצות ולשנות
ולא תמיד אפשר
אך יש עוד בוקר יש מחר
לגלות להשתנות
19-מהו הזיכרון המתוק ביותר שנחרט בך.
-אני מאוד רוצה שתהייה לי תשובה לשאלה הזו. אך לצערי, אין לי זיכרונות מתוקים שנחרטים בי. קורים לי וקרו לי דברים טובים בעבר, החיים שלי הם לא חיים שחורים ועצובים אך עדיין אין לי משהו שאוכל להגדיר כ"זיכרון מתוק".
20-כיצד הגעת ל"דרך המילים."
במשך זמן רב מצאתי את עצמי מפרסם שירים בפורום היצירה של איגי (Israeli Gay Youth) שהוא ארגון שמהווה תמיכה ומקום חם לנוער להט"ב (לסביות, הומואים, טראנסקסואלים וביסקסואלים). בשלב מסוים העליתי שאלה בפורום ובה אני שואל על אתרי שירה או פורומים לפרסום יצירות כדי שאוכל לחשוף את שיריי לקהל שונה. התשובה היחידה כללה לינק לאתר 'דרך המילים', מאז בעצם אני פה.
חמש היצירות האהובות ביותר על אוריאל
