שמו לא באמת אדיר חנן, אבל כך הוא עבורנו אתר- (השילוב בין ספורט לבין כתיבה "בסתר" הזכיר לי את סיפור חייו של המשורר רוני סומק, אבל זו הערה שולית משלי). אדיר סבור כי האושר נמצא במקומות קטנים ושקטים, שם בשקט ניתן למצוא גם את האהבה. מתכון ההצלחה שלו היא בהשקעה מרובה וככדורגלן הוא יודע על מה הוא מדבר. הוא יודע לירוק ולקלל, להיכנס ברגליים כשצריך, אך בה בעת לשמר את הנאיביות האנושית שבו. ובעצם הוא כותב עבורך, שאם במקרה תראה את מה שהוא כותב, תדע שאתה לא לבד, יש עוד אחד כמוך. אז באמת יש ושמו כאן ועכשיו: אדיר חנן.
1-בשירך "כמו יין" אתה כותב על דמות ארץ ישראלית. מהי הדמות המקומית הזו עבורך?
אני חושב שהדמות הזו היא מרכז היצירה אצלי. אני מעריץ של הדמות ה"ארץ-ישראלי", אני מנסה לחקות אותה יום יום, במציאות ובכתיבה. הדמות הזו היא הערס בשכונה, מוכר הקיוסק, נהג המונית, המרצה באוניברסיטה, מוכר הפלאפל, אבא שלי, אימא שלי, אח שלי, חברים שלי מהתיכון, המורים שלימדו אותי, ועוד... אני מסתכל על הדמויות השונות בארץ שלנו ומתאהב בהן כל פעם מחדש. הדמויות האלה הן הדמות המקומית, והדמות הזאת היא דבר מאוד משמעותי בכתיבה שלי ובהשראה שלי. הדמות הזאת היא ההשראה שלי, התשוקה שלי, הדמות הארץ-ישראלית האצילית הזאת, שאני כל כך מעריץ, דבר כל כך חשוב בחיי. הדמויות בארץ ישראל כל כך מגוונות, שאי אפשר שלא לקחת מהן השראה, החל ממוכר הירקות בשוק התקווה, דרך המחנכת שלי ועד לפוליטיקאים, משוררים וסופרים.
2-האם האדם נולד להצליח או להיכשל בחייו?
האדם נולד להיכשל. בכלל, אני חושב שבסיס האדם הוא שלילי. אנחנו לומדים מטעויות, וזו לא קלישאה, זו הברירה הטבעית שלנו, נולדנו להיכשל ולטעות, ולעשות רע לאנשים וללמוד להתנהל בחברה מסוימות דרך זה שאנחנו נעלבים או מעליבים אנשים אחרים. אנחנו מתנהלים דרך רגשי הנחיתות שיש לנו כלפי אנשים אחרים. אני מאמין שהאדם נכשל כישלונות קטנים כל פעם ולומד מכך. אף אחד לא מצליח בפעם הראשונה. כולנו לומדים מהכישלונות של עצמנו או מכישלונות אחרים.
3-מהו מתכון ההצלחה על פי ראות עיניך.
אני ספורטאי, ובספורט – הצלחה באה עם השקעה. וזה מתכון ההצלחה לפי דעתי. צריך גם מזל, אבל מזל זה רק קפיצה קטנה להצלחה. אנשים שמסתמכים על המזל הם האנשים שבסופו של דבר יישארו אדישים לדברים שקורים.
4-מהו מתכון האושר שלך (בהתייחס לסיפורך: "מתכון האושר של נורמן המזכיר").
מתכון האושר שלי הוא שקט. גם אם אמצא את עצמי עצוב בשקט, מתישהו אבין שהעצב הזה הוא טוב, ושהשקט עשה לי טוב, ולכן אהיה מאושר. אני מאוד אוהב להשתעמם, מאוד אוהב לשמוע מוזיקה, ומאוד אוהב לראות סרטים. האושר שלי נמצא במקומות קטנים ושקטים. יכול להיות שאפילו האושר שלי הוא קצת נאיבי, אולי אני בן אדם נאיבי. נורמן, נורמן הוא מאוד נאיבי. ולפי דעתי האנשים לוקחים את החיים יותר מידי ברצינות ודרמטיות, והרצינות והדרמטיות הזאת היא פתטית לפעמים, כי הדרמטיות הזאת היא לא מקורית, היא לעוסה, היא קיטשית. אנחנו דרמטיים משעממים, אפורים, אנחנו דרמטיים כדי להיות דרמטיים, רציניים כדי להיות רציניים, זה לא בא לנו טבעי כבר. ולכן אני נאיבי לכל הסביבה הדרמטית והרצינית הזאת שאני סובב אותה.
5-סגנון הכתיבה שלך בפרוזה נאיבי לכאורה, אך אם נותנים לו לשקוע בתוכנו צף המסר ועלה. כיצד אתה מתחיל ובונה את סיפוריך?
אני מתחיל את סיפורי במבט ובנשימה, ומסיים במצמוץ ובאנחה. זה לא לוקח לי הרבה זמן, ואני לא חושב יותר מידי. כשאני כותב, אני במין בועה חסרת מחשבה, אני נותן לדמיון שלי לרוץ ולכתוב את עצמו. אני לא חושב יותר מידי על המסר, על הפואנטה, על התוכן. אני מתרכז בכתיבה, ולכן אולי הכתיבה שלי היא קצת נאיבית. כשאני נותן לאנשים לקרוא את מה שאני כותב, אני לא רוצה שהם ישאלו אותי בסוף "למה התכוונת?" כי את האמת? אני באמת לא יודע.
6-מהם מקורות ההשראה שלך לכתיבה?
מקור ההשראה העיקרי שלי, הוא כמו שאמרתי – הדמויות בארץ ישראל, בעיקר האנשים שהם מהמעמד הבינוני. ה"עמך", ליתר דיוק. ככה אני אוהב לקרוא להם. הם העם שלנו. העם נמצא בקיוסקים. העם נמצא ברחובות. העם אוכל ארוחת צהריים על ארגז הפוך אחרי עבודה קשה. העם שלנו הוא מגוון ושונה ואנחנו נרתעים ממנו. אני מאוד אוהב את דרך החיים הנון שלנטית הזאת של ה"עמך", הם אנשים מאושרים כלפי חוץ. אני לא יודע מה קורה להם בבית. אך לי הם משדרים אושר. ולכן אני אוהב אותם ולעיתים מחקה אותם.
7-מיהו הסופר האהוב עליך?
הפתעה – אני לא חובב ספרים. כן, יש כמה ספרים שקראתי. אבל כמו המונולוג של יוסף אל דרור, "מונולוג למכירה", מהמחזה "המובן מאליו", אני לא קראתי הרבה ספרים. אני אוהב את אתגר קרת, את אילן הייטנר, וכמובן את יוסף אל דרור. אבל אני לא קורא הרבה והידע שלי בספרות הוא דל לצערי. קשה לי לשבת ולקרוא ולהבין. אולי זה מתבטא בכתיבה שלי – בגלל זה אני לא אוהב שאנשים רוצים להבין את מה שכתבתי.
8-אילו תחביבים נוספים יש לך?
אני משחק כדורגלן באופן מקצועני בנוער של קבוצה בכירה בליגת העל (הפתעה?). כן, מצד אחד אני כותב שירה ופרוזה, ומצד שני אני יורק ומקלל ונכנס ברגליים שצריך. כי לפעמים עושים הכול בשביל לנצח. ואני יודע את זה על בשרי.
9-שרטט קווים לדמותה של האהבה?
קווים לדמותה של האהבה. שאלה טובה, מסובכת. אין לה קווים ישרים קודם כל. אין פינות. אסור לקחת אותה ברצינות רבה מידי. אסור להפוך אותה לקלישאה. צריך לתת לה לשקוע בך. האהבה נמצאת בדברים הקטנים, במבטים, במילים. לא במחוות הגרנדיוזיות. האהבה נמצאת בשקט.
10-האם אתה מגדיר עצמך כרומנטיקן?
אני חושב שיש בי מן הרומנטיות. אולי לפעמים קשה לי לבטא את הרומנטיקה שבי. ולעיתים קרובות אף אחד לא מבין את הרומנטיות שבי.
11-הכדאי להרוג בשם האהבה, אולי בטרם תהפוך לאכזבה. בעקבות סיפורך: "אהבה על חוד הסכין."
הסיפור "אהבה על חוד הסכין" נכתב שהייתי מאוד צעיר. בן 16 בלבד. אפילו פחות, אני לא במצב של לחשב תאריכים עכשיו. אבל 16 בערך. ואני חושב שהדמויות שלי בגיל הזה היו מאוד קשות, אך מצד שני גם רכות. מין שלב ביניים למה שאני עכשיו. עכשיו הדמויות שלי הן נאיביות, פעם הן היו קשות ורעות. אני לא בטוח שהדמות שלי באותו סיפור יודעת שהיא הולכת לעשות משהו רע. אני חושב שהיא רוצה להרוג ולכן היא עושה את זה. היא לא יודעת אם זה טוב או לא טוב. אין לדמות שלי ממש רגשות בסיפור הזה. הדמות עושה מה שהיא רוצה באופן טבעי וטהור לחלוטין.
12-האם היית מגדיר עצמך כאדם אופטימי או פסימי, ומדוע דווקא כך.
אני בן אדם מאוד אופטימי. "יהיה בסדר", זה המשפט שלי. למחנכת שלי אני תמיד אומר "יהיה בסדר". יהיה בסדר – בסוף אעבור את הבגרות, בסוף אחזור מהפציעה, בסוף הדברים יסתדרו, בסוף יהיה טוב. אני מנסה לשדר אופטימיות ואני תמיד מקווה שאנשים לוקחים ממני טיפת אופטימיות. שוב, אולי אני נאיבי. אבל אני מודע להשלכות. אני לא עושה דברים מתוך תמימות או אי-חשיבה. אני יודע מה אני עושה, אני יודע מה אני חושב, ואני יודע מה ההשלכות. אני רק נותן קונטרה נאיבית לסביבה פסימית.
13-למה אתה כותב בעצם?
איפשהו ביקום שלנו או בעולם מקביל,
יושב לו אדם יחיד ובודד עצוב ומהרהר.
האדם היחיד והבודד הזה יצחק מההומור שלי,
יאהב את הכתיבה שלי.
לאותו אדם יש את המחשבות שלי,
את הסטיות שלי,
את השיגעונות שלי.
אותו אדם אוהב את
אותן נשים בדיוק,
את אותו סגנון המוזיקה,
את אותו סגנון הלבוש.
הדמעות שלנו -
יורדות במצבים זהים,
החיוכים שלנו -
נפגשים בסיטואציות דומות.
רק בגללו אני כותב,
אני כותב בשבילו.
אם במקרה הוא יראה את מה שאני כותב
שידע
שהוא לא לבד
שיש עוד אחד כמוהו.
14-ספר לנו את קורותיך.
אני מעדיף שלא לחשוף יותר מידי את קורותיי. אני בן 18 עוד מעט. משחק כדורגל כבר 12 שנה, תלמיד תיכון די גרוע. לא באמת קוראים לי "אדיר חנן". אני חושב שרוב החברים שלי לא ידעו איך לאכול את זה שאני כותב, ואני פשוט נמנע ממצב מביך. יש לי חברים (בעיקר חברות), שיודעים שאני כותב, אך לא כולם, וחבריי הטובים ביותר לא יודעים על הפרופיל שלי באתר הזה.
15-כיצד הגעת אל הכתיבה.
תמיד רציתי לכתוב. ואני זוכר שקראתי את "חוכמת הבייגלה" של אילן הייטנר. והספר עורר בי את חשק הכתיבה. והתחלתי לחרטט מילים במקלדת, בגיל מאוד צעיר אני חושב, גיל 14-15, כתבתי את הסיפור הראשון שלי – "רישיון להרוג". שאתן אליו לינק בהמשך.
16-מה מקומה של האמונה בחייך?
אני לא בן אדם מאמין, אני אתאיסט. אני מאמין שהאמונה היא דבר טבעי שלא צריך לייחס לה אלים כלשהם. "אני מאמין שיהיה בסדר כי אני בן אדם נורמאלי שרוצה שדברים יהיו בסדר" ולא "אני מאמין שיהיה בסדר כי אלוהים יעשה שיהיה בסדר". יהיה בסדר כי יהיה בסדר – בזכות עצמנו.
17-מהו האידיאל האנושי, האוטופיה האידיאלית כפי שאתה רואה בעיני רוחך.
האידיאל האנושי הוא נחת. האידיאל האנושי הוא לעצום עיניים בידיעה שאין לך שום התחייבויות, שום אנשים שאתה עומד לאכזב אותם, שום אנשים שאתה צריך לרצות אותם. האידיאל האנושי, האוטופיה האידיאלית הוא לקום בלי שעון מעורר.
18-איכות אנושית – במה היא נמדדת.
לפי דעתי, המוזיקה היא מרכיב חשוב באיכות האדם. בן אדם ששומע מוזיקה כמו מוזיקת ה"פופ-מזרחית" שיש לנו כיום, הוא בן אדם שלא יכול לסבול מילים גבוהות, מוזיקה שונה, דברים שונים, ובגלל זה הוא שומע את הנגיש והקל. אנשים מתרגלים למוזיקה רדודה שאין מה להבין או להקשיב, יש רק לקרוא ולשמוע, אנשים הופכים לרובוטים חסרי יכולת הבנה ויצירתיות.
19-איזהו גיבור...(עבורך).
גיבור עבורי הוא בן אדם שיודע להיות מאושר למרות הדברים הקשים בחיים
20-מהו החלום הגדול ביותר שלך.
להעלות הצגה.
חמש היצירות האהובות ביותר על אדיר חנן
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=52944 – רישיון להרוג – תמיד תהיה לי סימפטיה לסיפור הזה. הסיפור הראשון שלי. כתבתי אותו בגיל 15, אפילו פחות. שוב, הסיפור הוא על בן אדם שרוצה להרוג. כמו רוב הסיפורים שכתבתי שהייתי צעיר.
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=80204 – נחת - הסיפור הזה הוא מאוד סאטירי, ואולי אחד הסיפורים היחידים שידעתי על מה אני הולך לכתוב. אני אוהב את הסיפור הזה כי הוא גם כתוב בצורה יפה לדעתי, עם משמעות שרציתי להוציא אותה בכתב כבר הרבה זמן.
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=75789 – איפה הייתי שרבין נרצח - לעולם לא אשכח את הסיפור הזה. הסיפור הזה עלה כמונולוג בהצגה לזכר יצחק רבין. אני זוכר את הלב שלי דופק כששמעתי את אותו שחקן משחק את הסיפור שלי. זה היה הדבר הכי מרגש בחיים שלי.
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=71119 – המפלצת הלבנה, המסנוורת – אני אוהב את הסיפור הזה כי הוא הזוי מכל בחינה אפשרית. יצרתי כאן ארץ שהיא פרי הדמיון שלי, נתתי לדמיון שלי להשתלט עלי באופן מוחלט ואפשר לראות את זה ישר בשורה הראשונה של הסיפור – "הוא נופל בין הכסאות אל תוך הנהר הירוק שזורם מהר-מהר אל תוך המפלצת הלבנה, המסנוורת שמדברת בח' וע'."
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=54319 – שוקולד מריר – עוד אחד מהסיפורים הראשונים שלי. כתבתי אותו בגיל 15-16. תמיד יהיה לי סימפטיה כלפיו, כי אני זוכר שבתור ילד לא יכולתי לכתוב כל כך הרבה. והסיפור הזה הוא יחסית ארוך.
