שמלת השומן שלי.

רציתי להרגיש יפה. פתחתי את הארון, המון שמלות, משום מה. לכל אירוע כמעט שמלה. רציתי להראות לו שאני יפה, רציתי לנסות להיות יפה. שמלות בשלל מידות. קטנות בגודל של ילדות בנות העשרה וגדולות כמעט כמו המידות שאני לובשת היום. אני מודדת את השימלה הסגולה. מגיעה לי כמעט מעל הברך חושפת את כל החלק העליון, במחשוף עמוק במיוחד. מה את חושבת? כן אני חושבת שזה מכוער. באמת? כן אני חושבת שאת שמנה בתוך השימלה הזו. אבל באמת השתדלתי לאחרונה. עוד לא למדת שזה לא מספיק להשתדל? עוד לא למדת שמי שמשתדל כנראה נכשל? הא? שאלתי שאלה. נו, ברור שאין לך מה לומר לי. את רצינית? את באמת חושבת שככה את יכולה לצאת מהבית? תראי איך זה נראה עלייך... הסתכלת במראה? לא נראה לי שהסתכלת אולי תטרחי להסתכל שוב זה יועיל לך. מה בסדר בסדר, תראי את הכפל שלך בגב, ואת הירכיים מלאות בשאריות של צלוליטיז, זה פשוט נראה זוועה. מה זה מעניין אותי שרצית להראות יפה- את לא. מה את מגמגמת? את דפוקה? אוי.... שוב את בוכה? ילדה מסכנה שלי. מה את בוכה? מה? משום שאת שמנה? תקומי, תעשי משהו עם עצמך במקום לבכות. הא עכשיו את לא יכולה... בסדר תעשי כשתבריאי. אני יודעת שאת לא אוהבת להזיע, אני יודעת שאת לא אוהבת שכואבות לך הרגליים. אבל את רוצה להיות יפה? תחשבי שוב לפני שתעני לי. תחשבי שוב וטוב, אל תעזי להגיד לי "כן" אם את שוב מתכננת לעמוד מולי כל ערב. את עושה החלטה? את מחליטה שאת לא אוכלת יותר בכמויות ושאת לא אוכלת אף לא עוגיה אחת? אל תגידי לי מה לא אחת שאת צריכה לחיות, אם את חושבת ככה, אולי תמשיכי לחיות במסווה השומן שלך. אני אמשיך להגיד את זה עד שתתעורי. ועד אז, את מוזמנת ללבוש את שימלת השומן שלך להערב.

 

 

(ציור שלי)