מסר מן העננים.

זקנה אחת לאה שמה, והייתה גרה ברחוב נחמיה שבדרום תל אביב. בכל בוקר עם הנץ החמה הייתה יושבת לאה על הספסל הירוק הסמוך לביתה ובידה ספל חרסינה סדוקה מלאה בקהווה של בוץ. בשתי ידיה הייתה לופתת בחזקה בכוס שעה שראשה היה נד לצדדים בכוונה של תפילת שחרית חרישית וממתינה לפציעת החמה. אחר כך הייתה שולחת מבט נוגה של תחינה אל קרני זריחה ראשונות שבצבצו בינות לעננים מעל שוק הכרמל שנעור ליום סתווי וקריר.

"בוקר טוב", השבתי לפנייה שלה ומיהרתי כבכל בוקר אל הטיילת. אותו בוקר רחקתי עשרה רגליים מן המבט החם והבוחן של הזקנה ועצרתי על עמדי. סובבתי על עקביי וחזרתי אל הידיים שהחזיקו בספל הקהווה החם.

"בכל בוקר את כאן!", חייכתי בחקרנות וסרקתי את תווי פניה החרוצים. עיניה המצועפות שקעו בחוריהן, ובקצותיהן החומות הוסיפו לֵח של חיים אחרונים והביטו בדאגה מזרחה. מטפחת שחורה חתמה בקשר מתחת לעורפה את שערותיה, ועל גופה הצנום לבשה סוודר כחול ישן ומרופט.

"כמעט.. ", השיבה באנחה. "אם אין עננים אני לא יושבת פה", ומתחה קלות את קצות שפתיה לחיוך מאולץ.

"קשה לך עם השמש?". התעניינתי. בעיני רוחי הבנתי  את יופיין של שקיעות וזריחות בינות לעננים. אין לך יופי מדהים מלשונות של אש כתומות עולות כלהבות בין העננים ונשברות לזיקוקי דינור וקרניהן מתפזרות לכל גרמי השמיים.

"טוב לי עם השמש ועם העננים ביחד!", אמרה וקפצה קלות את שפתיה שנסדקו מצינת הבוקר. "אני אוהבת אותה נסתרת ומציצה אלי. מחביאה סוד ופתאום ממתיקה לי אותו. הריצודים שלה הם אותות מורס שלמדתי לפענחן עם הזמן".  

"וכשהיא מסתתרת לגמרי?", הוספתי לבעירת הסקרנות.

"לפעמים אני עצובה ולפעמים פחות", רכנה קלות לעומתי. "אבל אני יודעת שבתי לעולם לא תאכזב אותי", לחשה בסיפוק.

"בתך!?", קפצתי מן הספסל הירוק. למה היא קשורה לשמש ועננים, חשבתי לעצמי.

לאה הזקנה נטלה לגימה ארוכה מן הקהווה ובמשך דקה ארוכה ישבה דומם. בקצות אצבעותיה ליטפה את הכוס וגופה הגרמי החל מתנדנד אל הרהורים רחוקים. אחר כך היא סיפרה לי שבתה נהרגה בתאונת דרכים והותירה אחריה ארבעה נכדים והיא בת 38 שנים בלבד.  

הסתכלתי על עיניים שכמעט כבה מאורם, עיניים אוהבות שברכו אותי בכל בוקר. פניה של לאה הזקנה הוסיפו לעקוב אחר תנועת השמש והיא נותרה יושבת וממתינה לעננים שירצדו לה תקשור נוסף עם בתה.