סליחה / יהושע רוזנברג

לֹא הָיִיתִי לְיָדֵךְ

בְּלַיְלָה מַר וְנִמְהָר

בְּצֵאת נַפְשֵׁךְ

כִּי מַתְּ. 

לֹא אָחַזְתִּי בְּכַף יָדֵךְ,

לֹא רָחֲשׁוּ שִׂפְתוֹתַי אַהֲבָה

לְלִבֵּךְ, כְּשֶׁנָּדַם.

לֹא הָיְתָה זו  דְּמוּתִי

שֶׁרָאוּ עֵינַיִךְ

עֵת נֶעֶצְמוּ

לָעַד.

לֹא  נִפְרַדְתִּי מִמֵּךְ

כְּשֶׁהָלַכְתְּ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ.

אֲנִי  עָלִיתִי עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי

וְאַתְּ עָלִית  לְגִנְזֵי  מְרוֹמִים.

אֲנִי  שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה

וְאַתְּ  נוֹתַרְתָּ לְבַדֵּךְ

נֶאֱבֶקֶת,

הֱקִיצוֹתִי –

וְאֵינֵךְ.