הסרג'נט האנגלי שמת פעמיים.

מספר פעמים בודדות פגשתי בו במתתיהו הזקן שלמעלה משמונים שנות חיו כלל לא ניכרו בפניו, ושערו הפרום נותר על ראשו שחור ומחוויר קמעא. שקית ניילון אפורה של שוק החזיק בידו שעה שצעד בשפיפות קומה משוק הכרמל אל ביתו בכרם התימנים.

שעת בוקר הייתה שעה שנצמדתי לקצב רגליו שפסעו באטיות על אבני המדרכה האדומות שבתוך סמטאות הכרם, ואני חוכך בדעתי כיצד לקלף פיסות היסטוריה מן האיש שנולד במקום שעדיין לא היה. אז ספרתי לו בדיחה כדי לרכך את החומה, בדיחה על זוג תימנים קשישים. מתתיהו נתרצה מיד לאחר שהסברתי לו את סוף הבדיחה שמאוד הצחיקה אותו.     

"הייתי אז כבן שבע עשרה", הפטיר הזקן בשפה רפה לשאלתי ועצר ליד בית הצדף, שפתיו היו קפוצות שעה שנתן בי מבט חולמני ומפוזר קמעא. זיפי זקנו ושפמו לא נקצצו מזה חודש ומזווית פיו נגרה לחלוחית של רוק. "שונא יהודים אכזר היה הסרג'נט האנגלי!", הוסיף גוון רם לקולו שנצטרד מאוד לתקופות הימים. הצבעתי על ספסל בטון ושנינו נשענו על הקיר המוצל של הבית שהיה מכוסה בצדפים של ים.

במשך דקות ארוכות העלה מתתיהו ממעמקי הנשייה של חייו הנדחים את תולדות ארץ ישראל תחת השלטון הבריטי ואת תחנת המשטרה הבריטית שהייתה ממוקמת בין הרחובות "עזרא הסופר" ו"הכובשים". אחר כך חזר אל הסרג'נט האנגלי האכזרי שהפיל את חיתתו על השכונה כולה.

"אבל, לא כל האנגלים היו כאלה", ניסיתי להיות סנגורם על ספסל הבטון. שמש הבוקר הייתה נפלאה לעורו הקמוט של מתתיהו  ודם חדש פרץ על פניו החיוורים שגרמו לו נוחות רבה. 

"לא כולם... לא כולם", חזר הזקן על המילים, "אבל תבין.. שאזור הכרם היה מקום פעילותם של המחתרות השונים. והסרג'נט הזה חשד בכל אדם שנקרה בדרכו. הוא התכוון לא רק שבור את רוחנו, אלא גם להשפיל אותנו בחיפושים בבתים ועל גופינו, והכרזה על עוצר של השכונה כולה".

בין צעירי השכונה כבר פיזזה לה שמועה חרושתית שה'דבר הזה' הוא בלתי נסבל, ואת ה'דבר הזה' צריך להסיר מנופה של השכונה. הנקמה לא איחרה לבוא:

לאחר מספר לילות תצפית, נקבע ליל שבת כמועד המתאים ביותר לנקמה.

"הסרג'נט מתקרב", לחש מתתיהו לשבעת הצעירים שנטלו חלק במארב.

מתתיהו הציב כל אחד בהתאם לתפקיד שיועד לו סמוך לגשר הירקון הישן בואכה נמל תל אביב. בשעה אחת וארבעים דקות, עצר הסרג'נט את רכבו על הגשר בעקבות קטטה של שלושה שיכורים שהלמו זה בזה. הוא יצא מן הרכב  וקרב אליהם. ארבעה נוספים קפצו עליו מן המארב ועם אלות עץ הכו בכל חלקי גופו של החייל האנגלי. אחר כך הכניסו את גופו אל תוך שק יוטה גדול שהושלכה אל מימי הנחל. התפזרנו ונמלטנו בשקט מן המקום".   

ישבתי המום מול הזקן ודימיתי את הלינץ האכזרי שעשו בקצין הבריטי. "לא הייתה ברירה", ניסה מתתיהו להפיס את רוחי, "הוא התנהג כמו נאצי!". הודיתי לו על הסיפור המדהים שאני הולך לכתוב, קמתי והלכתי לדרכי.

שבועיים לאחר ספסל הבטון, פגשתי שוב את מתתיהו על הדרך בדרכו אל ביתו. "אולי אתה זוכר את שמו?", שאלתי כדי להשלים עוד פרט בסיפור הפנטסטי.

"אני לא זוכר את שמו", אמר, "אבל הוא היה אנטישמי וסדיסט מובהק ביותר".

"כן. אני יודע", השבתי לו, "כבר ספרת לי".

"במו ידיי הרגתי אותו", אמר בנימה של גאווה.

"כבר ספרת לי על הגשר ועל השק", הוספתי לטפטף לזיכרונו ומתתיהו נתן בי מבט משתאה וחולמני כאחד.

"על איזה גשר אתה מדבר!", קפץ הזקן לעברי, "באחד הלילות, זיהיתי את הליכתו מקצה הרחוב", הוסיף מתתיהו פרטים חדשים, "הנאצי סייר לבדו בשכונה. כאשר חלף על פניי, התקרבתי אליו מן הצד ודקרתי אותי בבטנו בסכין של מטבח גדולה. האנגלי נשען על גופי לפני שנפל, ואני  הוספתי לרטש את קרביו עם הסכין".

"וכך הוא מת?, שאלתי בתמיהה.

"כך בדיוק!", השיב הזקן. הבטתי בגבו של הזקן שפנה לדרכו ואני לדרכי.

מסכן, חשבתי על הסרג'נט האנגלי, לא די לו בזה שהרגו אותו פעם אחת במכות וטביעה, אלא שדקרו אותו בסכין בפעם השנייה.