היסחפות

היסחפות

פגשתי אותו לזמן קצר רק לפני שבוע.

ברגע  בו נח מבטי עליו ידעתי שמשהו בחיי ישתנה, אם כי לא ברור לי לאיזה כיוון.

היו עוד כמה דומים לו מסביב, אך עיני שהתאהבו במבט ראשון כמעט שלא הבחינו בהם. הוא היה לי האחד.

אני מתבוננת בו ויודעת שנועדנו זה לזו. אני כל כך מאושרת מהמפגש, ולמרות המרחק  מרגישה קרובה אליו באופן בלתי יאמן. כלל לא אכפת לי שהאיחוד שלנו יתקיים בזמנים אחרים.

הוא – הרקדן השחור בלהקת המחול  – הרוקד עכשיו. חיוך צחור על פניו, הגוף המוצק הבנוי לתלפיות מרחף על הבמה ללא מאמץ. אני מוכנה להישבע שהעיניים המחייכות מופנות אלי, ורק אלי. אני קוראת בהן את ההנאה שבתנועה, את תחושת הניצחון על כוח הכבידה. הוא סוחף אותי בחדוות ההתמזגות של התנועה עם המקצב המסחרר של שירת הגוספל. הוא מדביק אותי בתחושה של שלימות עילאית.

אני יושבת ביציע האולם שבמשכן אמנויות הבמה ומשועשעת מכך שלבנותי הנמצאות איתי אין  מושג על הרומן שהתחיל לפתע פתאום בין אימן ובין רקדן אנונימי מהלהקה הזו.

התכשיטים המוזהבים שעל צווארי ופרק ידי מנצנצים קלות באולם החשוך. שיבתי צבועה היטב.  עיני מתבוננות  בבחיר ליבי שעל הבמה בעינים של אשה צעירה. האשה הצעירה שאני כרגע פשטה את הבגד השחור האהוב עליה. כעת היא בשמלה לבנה מתנפנפת, בשער אסוף  וברגליים יחפות. היא מרגישה עצמה כמתנה מיוחדת הראויה אך ורק לרקדן השרירי והגמיש הזה.

אני מדמיינת איך הגוף השחור  כובש אותי בסערה פראית. איך הוא קורא בי דף אחרי דף את כל הגעגועים שנאצרו בי במשך השנים להתמזגות מופלאה שלא נחוותה מעולם. אני רואה בעיני רוחי איך הוא אוסף אותי בזרועותיו המגוננות והתובעניות לחוויה הממזגת את כל החושים.  אני מתמסרת למחול המשותף בערגה ובכמיהה לריקוד המיוחד רק לנו. אני מוכנה לידו ועימו להרחיק עד קצווי ארץ בסחרור שעוד לא נראה כמוהו.

המופע מסתיים. המסך יורד.

אני יורדת במדרגות לעבר היציאה, לחיים שמשהו בהם ישתנה, אם כי לא ברור לי לאיזה כיוון.