אוויר מדוכדך

על האדנים הבנויים לתלפיות,
זורמים באפלה אפיקי המים הצחיחים.
על מיטה צרופה, אבני שהם מרקדים,
חול רך מחלחל אט, אט אל תוך הלב.

הדם זורם והנפש שוקקת חיים,
העורקים נפתחים והאדמה נסגרת.
השמים מאירים את הכוכבים בעלטתם,
השמש מפציעה אל בוקר הפכפך.

דשנים, דשנים הם היו אז בימי עברו,
בעת סופות הברקים הקדמונים.
אנחנו רק טיילנו בחשיכה,
והרוח מצליפה ללא הרף בפנינו, אוויר מדוכדך.